היא נכנסה אליו בטריקת דלת. הוא חייך, אהב לראות אותה עצבנית. לפעמים חשב שזאת מחלה אצלו, שהוא מעדיף אותה מצוברחת, קמוטת מצח, רצינית כזו.. כשהייתה צוחקת הייתה בעיניו סתם עוד נקבה טיפוסית מהבנות הללו שמילה של רצינות ופלספנות אינה יוצאת מהן.

היא גם הייתה כזו כמובן, לפעמים. ואז הוא היה מביט עליה ממרחק כאילו אינה שלו, והיה חושב שמה לעזאזל הוא עושה איתה, היפה, הצוחקת. וכמעט כמעט שונא, ולא יודע אם אותה הוא שונא, או את עצמו.

הם נפגשו כמובן בנסיבות טראגיות, כי אותו אי אפשר לפגוש בנסיבות משמחות. הוא לא מכיר אותן.

זה היה בהלוויה של הקודם שלה, הוא בא להלוויה, לא כי הוא הכיר אותו או מישהו שיכול להיות קשור אליו. באותה מידה הלך לפניה להלוויות של עשרות נפטרים אחרים בלי להכירם. והיא הייתה שם ולא בכתה. דוחה מעליה כל מנחם, צוחקת  צחוק מריר, מצמרר, יפהפה לדעתו, כשהעפר ניתך על הגופה של ההוא איתו חלקה אהבה. אז הוא התקרב אליה, והיא חשבה שהוא בא לנחם אז היא מחתה דמעה דמיונית שיראה כאילו, והוא קלט וחייך, והם התחילו לצחוק ביחד, צחוק טעון, מצמרר, ואז מעל הקבר שלו היא קראה לו מאוחר יותר, כשכולם כבר הלכו- מלאך המוות שלי. והוא לא ענה ורק חשב שאלה המילים הכי קרובות למחמאה אמיתית שקיבל מעודו. והיא השתגעה מהשתיקה שלו, וכמעט הלכה, והוא תפס אותה בצמה שלה, ולא אמר כלום. ואז הייתה הנשיכה הראשונה, והדם מהשפה העליונה שלה והתחתונה שלו התערבבו והם כבר ידעו.

ואז אחרי לילה ויום ולילה, כשהתעורר וראה אותה מכינה קפה ומדברת בטלפון עם איזה חברה הוא הבין שהיא כמו כל האחרות, והוא שנא אותה על זה. אבל כבר היה מכור.

הוא הפנט אותה, היא לא אהבה אותו כמו שאוהבים, ובגלל זה לא הייתה לה בעיה להיות איתו 14 שעות אחרי ההלוויה ההיא. היה בו משהו מכשף, שהיא לא קלטה עד הסוף, אבל שהספיק לה כדי להבין שהיא חייבת. לפעמים היו לה הרהורים אנושיים טיפשיים, אם זה מוסרי, ואם מותר, וברגעים כאלה היא הייתה בורחת למקומות שאין סיכוי למצוא אותו בהם, מסיבות, רחובות, חנויות.. ומייד מייד חוזרת אליו, כי היא כבר לא יכולה בלעדיו, והיא כועסת על זה כל פעם,  וטורקת את הדלת שלו כמו היום, ואז אפילו שאין שם שום דבר שהיא מבינה עד הסוף, הם חוזרים להיות הכי אחד שאפשר.