לאהבה צמאה נפש האדם ויום אחד הוא קם ומגלה שאיננו אוהב בלב או שאהובתו היפנתה עורף או שהנסיבות לא מאפשרות לאהוב ואז...מגיעה העת לעמוד על-פי תהום בלי שביב של תקווה כאשר על פני החיים נרבצה אפילה. ואח"כ באה אהבה חדשה אשר קוראת דרור אל הנשמה אך מאידך, כולאת אותך לתוכה ומילה קטנה מפי אהובה גורמת ללב שוב לנתר בתשוקה והרצון לחיות הופך שוב לתאווה. 30/06/02 © אתר בית: http://www.angelfire.com/poetry/arbel