בשדות הקטל של חיינו
היינו חסרי פנים
נטולי עיניים
רק הידיים שוטטו
נגעו
עד שהם נפלו מתוכנו
איבדנו רגעים
ושכחנו זיכרונות
בשדות הקטל של חיינו
ראינו את החומות
סוגרות את חיינו
בלי דלתות וחלונות
עמדנו מול הים
צפינו מן ההרים
ראינו את עצמנו
הולכים כמו עדר
על השוליים
ניגבנו את הפנים
שתינו את הדם
וכתבנו על שלטים
את דרכנו
אבל החיים נשכחו
בתקתוקי השעון
בשדות הקטל של חיינו
עמדנו לבד
עם כול מה שלמדנו
עם כול מה שרצינו להיות
והם שתקו
הם הביטו בנו וידעו
כול מה שלא רצינו, הם ידעו
מוכנים, לקחת בידיים
כמו חול שזולג בין האצבעות
עד ששוב נוכל, להרים את הראש
במה האמנו, שאלוהים נשכח בין התפילות?
בשדות הקטל של חיינו
חרשנו עמוק את האדמה
עד שלא ראינו אותה
נפלו כול הקירות
ועדיין נשארנו בבתים
מנותקים מהרחובות
שרועים על זמן שלא מתחלף
מול מראות שלא ידעו לספר דבר
בשדות הקטל של חיינו
היינו נטולי עיניים
בראשנו, שמענו רק מחשבות
על עתיד אחר
אבל מישהו שכח, להדליק את האור בחדר
והם הלכו אל מקום אחר
כסף שבוער, בתים למלא
עכשיו זה זמן טוב לשכוח
איך בשדות הקטל של חיינו
לעולם לא היינו לבד
כול הפנים, כול העיניים
ורק אנחנו עומדים מול הזמן
יוצקים את התוכן, עד שנדמה
שהעבר הוא כול מה שנשאר לנו עכשיו
בשדות הקטל של חיינו
שום דבר לא שייך, גם אנחנו יכולים לעזוב עכשיו
