עובר זמן
והתנועה מאיטה
אני יכול לראות את הפצעים מדממים
אני יכול לשים לב
איך פני מתחלפות לאפורות
חזרתי אל מקומות שאינם עוד
והזיכרון, שמלווה אותי בכול המסע
הוא כול מה שנשאר
אני צריך לספק אותו, לבסס את קיומו
כדי לאסוף פרטי חיים
לפני שהתנועה תתגבר
אני באמת יודע
שחיי הם חיי זקן
אבל בסופו של יום
אני אמות צעיר
אולי יש באמת דבר
שאני לא מבין את משמעותה
יש מזוודות ארוזות לכול שעה
לכול צורך
בכיס האחורי יש מכתב מתפורר
הכרתי את המילים
בלי שהייתי צריך להבין אותם אחד לאחד
אני זוכר את השירים, הפנים, הדרכים השונות
מתפתלות בתנועה האיטית
גם שאיבדתי כול מה שנשאר לי
הכול היה זיכרון אחד
שאספתי, כמו פרטי חיים
הרי אני יודע
חיי היו חיי זקן
אבל בסופו של יום
אמות צעיר
מביט בנהר המתפצל ליובלים שונים
כול אחד בוחר את דרכו
כול אחד בוחר במשהו, עד שהלילה עולה
ואז אנחנו נשארים לחלום את זה
ואני הרי יודע
את קיומי
כמו כול סוד ששמור בתוך תוכי
אני יודע
שמיום ליום
הרגשתי יותר ויותר זקן
עד שבסופו של יום, אמות צעיר נורא
מביט בצלחות על השולחן, בעצמי אשר עומד באמצע החדר
רוצה להצליף, רוצה להתעורר לדקה
הקירות ריקים, האור חלש
כול רגע היא שנייה ארוכה
מבקשת לא להיות אחרונה
מבקשת ממני לאחר במעט
מיום ליום אני מזדקן, בסוף אצטרך להסביר מדוע
איך זה שמתתי צעיר נורא
