התימהון, האישה והחלום.
ככל שרק אעלה בדעתי ואהפוך בדברים ובסיפורים שאגולל עתה לפניכם, לא אוכל למצוא בהם פשר ותבונה. אחת לאיזה זמן מתגלגלת לפניך מעין מעשיה מופלאה ומשונה מאין כמותה, שבה אורות, צבעים, קולות ומאורעות נשזרים בצורה סבוכה מאין כמותה לאיזה מן אריג גדול ונפלא, שאת פשרו לא נזכה לפרש עד יום אחריתנו. אז, אולי רק על מיטתנו האחרונה, בנשיפה קלושה, נזכה לראות פשר ותוחלת בדברים. אור גדול ונפלא של מעלה יציף את תת ההכרה. וכך, בחיוך גדול ואושר וסיפוק נדע ונבין פשר כל המעשיות שאירעו אותנו ואת כל התולדות והאירועים שעוד נכונו לעולם. נבין ונתפגר.
אם כך ואם כך, מעשייה זו ראוי שתסופר ולו למען יפערו פיותיכם בתדהמה ותימהון של ילד רעב לנוכח כל אותם מוזרויות שנחבאות בעולם. ראשיתו של הסיפור ימי קיץ חם מאין כמותו. שרב קודח והוזה יקד על הרחובות והאנשים ברחוב היו שרויים במצב של ספק עלפון ספק הכרה מרוב החום. השמש התלהטה ברקיע התכלת יחידה ובוערת. האור היה לבן עד כדי סנוורים וכל המדרכות, הבניינים והחומות להטו ונמסו, כמו היו נתח של שומן על מחבת אספלט אדירה.
אך העיר לא שוקטת ולו לרגע. גם בימי החום של אותו הקיץ היו חנויות נפתחות ונסגרות. גברים צועקים זה על זה בצמתים כשפניהם מאדימים, אם מחום ואם מלהט עצמם. ומשפחות מטיילות ברחובות. ובין כל אלה- פיסח. אותו פיסח גם הוא היה יושב באותה צומת מרכזית של אותה העיר, כשחליל דבוק לפיו תמיד. מאותו חליל היו עולות תמיד מנגינות עלובות וקלושות ובכובע היו תמיד מעט כל כך מטבעות, שנדמה היה שלאל הטוב לא הספיק להוציא רגליו של אותו אדם אלא גם לעשותו אומלל ומגוחך אל מול כולם. וכך, בקור, בחום ובימות החג היה יושב הפיסח ונושף מתנשף לתוך אותו חליל תוך שהוא עולב בכל דבר שאי פעם אולי נקרא מוזיקה, ומקבץ נדבות תוך שהוא מעמיד פני מתפרנס.
ובכן, אותו יום קיץ חם עד כדי התלקחות לא התחיל בשום אופן שונה מכל יום אחר בחייו. הפיסח התעורר, שתה מעט מכוס המים שעוד נותרה לידו ומיד החל מחלל. היום היה חם וזעה ניגרה על פניו המחוטטות וזיפיו הנוקשים. לאחר כמחצית השעה כבר היה עייף ורעב ולוהט כל כך שכבר פיו היה על החליל פשוק כשנשימה כבדה ולחה מעיקה על הכלי הנגינה, ואצבעות הפיסח כמעט משותקות מחמת החום. לו היה מת אותו היום- איש לא היה קופץ בתדהמה.
בעיניו ההוזות צלליות ואדים לוהטים בשלל צבעים ריצדו, עלו וירדו, פרחו לאוויר ונתקמרו כמו היו ערבסקות נאות ואלגנטיות. לפתע, הבחין מבין שלל הדמויות הנוזליות ביד הנשלחת לעברו ותוך רגעי בלבול מועטים מצא עצמו מושלך לתוך כרכרת, ומתעלף.
כשהתעורר, מצא עצמו צונן יותר ובהכרה גבוה יותר משאי פעם חווה בחייו. ראשית כל, ידע כי הוא בכרכרה אדירה הרתומה לעשרות סוסים ערביים אצילים. שנית, ראה כי השעה שעת בין ערביים והוא נוסע בתוך יער עבות ומופלא. וכך, הביט הפיסח המשתאה בעצים רבים ומים רבים חולפים במהירות על פניו. מישורים רבים והרים של קרח ופסגות רמות חלפו ביעף ואט הוחלפו במדבריות ארוכי לילות ורכי חולות. לאחר מכן עברו עוד גבעות ירוקות וצוננות רבות. בין ערביים הפכו לילה והלילה הפך יום והנופים התחלפו במהירות וטסו על פניו של הפיסח, שלראשונה הביט בנופים כה מדהימים ומראות כה נאדרים בעיניו שלו.
אך לפתע הבין כי בספסל הקטיפה האדומה שלמולו יושבת אישה זונה. היא הייתה לבוש בגלימת פרווה גדולה וארוכה ומתחתיה רק חזייה לבנה ונוצצת. ממעלה לה היה צוואר, וממעלה לו היה ראש מאופר למכביר ושיער צבוע בצבע אדום עז. הפיסח, שמעולם לא ידע דבר, ורק שמע והבין את שאמרו לו (וגם זה, לא בביטחון מלא שאכן הבין), לא ידע מה לעשות וכיצד להתנהג. מיד פצחה האישה ואמרה-
"פיסח, אהיה קצרה ועניינית. אני לוקחת אותך לארץ שמעולם לא שמעה נגינת חליל. אל מול שועי ואצילי ארץ זו אתה תעמוד ותפליא בנגינה, ותזכה את שנינו בכבוד ובהערצה שמקבלים אומן ופטרונו" אמרה והביטה בפיסח, מנסה לעמוד על מידת הבנתו אותה "בתמורה, אני נותנת לך רגליים!"
אמרה והתפוגגה. הפיסח ההמום הביט מיידית כלפי מטה, ומתחת לבטנו מצא זוג רגליים גדולות וחזקות. מיד ניסה לעמוד אך כשל מייד. עוד יידרש לו זמן רב עד שידע להפעילן, הרהר וצחק. אור גדול התגלגל מפיו ודמעות בורקות ותכולות הציפו את פניו. רגליים של ממש! בחנם וליטפם בפליאה מהולה באושר- ירכיים, בירכיים ושוקיים וכפות רגליים מתוקות מדבש, וכל אלו שלו עצמו. מיד מרוב אושר תפס בחליל והתחיל מנגן בעליזות מנגינה קלושה כל כך, שביום רגיל הייתה נשמעת לנו טובה רק קצת מהבל פיו של סוס.
לאחר זמן מה נעצרה הכרכרה והורידה את הפיסח אל מול בית. האישה עם הגלימה המנומרת חכתה לו עם זוג קביים והובילה אותו דרך אולמות גדולים של אור. נברשות זכוכית וקריסטל השתלשלו מכל התקרות ובערו בתבערתם של אלפי נרות. שטיחים אדומים שזורי זהב רפדו כל צעד מצעדיו של הפיסח ומאות משרתים בחליפות שחורות קדו והשתחוו אל מול אותו הפיסח שנעשה אומן אדיר.
מבלי ששם לב ובעוד עיניו שותות ויונקות את ההוד האדיר שפתאום הוקף, שם לב פתאום כי בגדיו כבר לא סחבות יותר אלא חליפות יקרות. פניו מגולחות למשעי, מסובנות ומבושמות בריחות טמירים ועדינים של פרחי לילך ויסמין.
ופתאום חושך. ואחרי החושך אור גדול.
ובאור הגדול עמד הפיסח, ואל מולו אולם אדיר שקצה קצהו לא נראה אלא כקו רחוק באופק. בטווח, שבין הפיסח והאופק, הקרקע והרקיע- אלפים ורבבות של צופים. אצילים בגלימות, מלכים בכתרים ונשים אדירות קומה ויפות ביופי שאם אתאר אותו בפניכם בוודאי תפטרו אותי כמגזים ושקרן מופלג. כולם מוחאים כפיהם בחוזקה וקוראים קריאות הידד, ועיניהם נשואות בברק מכסיף, כמהות לעברו של האומן.
הזונה עברה במהירות ליד הפיסח ולחשה באוזנו "למה את מחכה טיפש, נגן! הלא נתתי לך רגליים!".
מיד תפס את החליל והתחל נופח ומצייץ בכלי. אך לתימהונו הרב הפיק החליל צליל כה ענוג וקסום שלא ניתן היה להכיר כי זהו אותו החליל של הקבצן הפיסח. עצר הפיסח מלנגן, תפס את החליל בשתי עיניו והביט בו ממושכות. אחר כך הביט אל מאחורי הקלעים, ואז נפגשו עיניו בעיני הזונה, שחייכה חיוך זדוני ומבין דבר אל עבר הפיסח. "נגן אידיוט!" לחשה בתקיפות.
מבלי להשתהות הרים חזרה את החליל אל פיו והחל מנגן צלילים, קולות ומראות. הוא ניגן מדבריות רכים של אור, מלחמות אש ברוח ואהבות מכושפות ואלוהיות המנפצות על צוקים תלולים של אבדון. הוא ניגן רעב וניגן רוח, ניגן שלג וניגן נחלים. הוא ניגן עוד דברים שהם כל כך מופלאים ומדהימים עד שאפילו המילים מוצאות עצמן חסרות אונים למולם.
כך עמד וניגן שעות על גבי שעות עד שצליל אחרון פסק. לרגע עוד פרח הצליל, והיתמר והתגלגל בחלל האוויר, ואז פסק וגווע, כמו עשן העולה על השמיים ומדלל עד שלא ניתן להבחין בו יותר. מרגע שתם הצליל, צנח בכבדות הפיסח על הקרקע וקרס. לאחר שנפקחו עיניו שינית הבין כי רגליו עזבו אותו והוא אתה פיסח כמו בפעם שפקח עיניו לראשונה ויצא לאוויר העולם. אותו חלל אדיר שעד לפני רגע היה מלא מפה לפה בקהל גדול היה עתה ריק לחלוטין, ורק חושך מוחלט, שחור קודר ומאיים נפל, והפיסח שקע בשינה עמוקה.
ובחלום בלילה נמצא בקצהו קצהו של שיבולים בטרם קציר. הגבעולים היו ירוקים והשמיים היו בהירים ונעימים. לפתע ברק בשמיים וסער גדול ונורא ירד, ולאחר שוב שמש. כך חליפות הופיעה שמש נעימה ומלטפת ולאחר רגע נתחלפה באש ברד ורוחות אימים. החל הפיסח שומע מבין הברקים והרעמים כל נגינה ופריטה. על קצהו של צוק ראה את דוד המלך, אדמוני ועוטה כתר, פורט בנבל של זהב וצוחק על עבר הפיסח כאומר "בוא אליי מחמדי!". הפיסח רץ ללא נשימה ובבהילות לעבר ראשו של הצוק, הוא רץ ועלה, פעם כושל ופעם מועד אך תמיד קם ומתנשף וכמהה לעבר ראש הצוק. משהגיע לראשו של הצוק, ראה כי דוד המלך היה מתעלס ומתנה אהבים בזונה, והיא- מצביעה על מעבר לצוק. ומעבר לצוק ראה הפיסח ים גדול וגועש, ולאחריו אי גדול וזוהר, נוגהה באור צהוב וחם. מעברו של האי ראה ארצות רבות ומרבצים של אבנים טובות ושמיים, ואופק יפה וטוב כמו שלא ראה מעודו.
למחרת בבוקר התעורר הפיסח ובליבו גמלה החלטה שלא משתמעת לשתי פנים. הוא זחל מרחק מילים רבים, עבר כבישים, מדרכות וארצות רבות. אנשים דרכו עליו וירקו בפניו, הרעב געה במעיו והוא החל מתעייף. אך הוא המשיך זוחל וזוחל עד שהגיע לרצועת חול זהוב וחמים, ולשפת הים.
התיישב רגע והביט בים, וגם דמעה שקופה ואומללה זלגה על לחיו ושפתיו היו מעוותות וקפוצות בעצב וכאב. אחר נכנס לים והחל חותר בעוז. ידיו הצנומות הובילו אותו בתוך הים, וטעם המלח החל צורב את פיו ועיניו. נשימתו נתהדקה וידיו כמעט נקרעו משכמותיו, אך הוא המשיך חותר.
והים געש ורגש וגלים המשיכו וסתרו על פניו ונפלו על ראשו. הוא נסחף ונשטף לכל הכיוונים כשזרועותיו נפשטות פעם אחר פעם לפנים ומנסות לגרוף ולקדמו עוד קצת. וכשגל אחרון וקצף אדיר הכה את הפיסח בעוז על מפרקתו, צלל הפיסח למצולות הים, ומת.
ואין יודע פשר סיפורו של הפיסח, ואין יודע את דמותה של אותה זונה ומקומה של אותה ארץ. וכל מעשי הפלא שהיו ונעשו, וכל הצלילים שנרקמו והאנשים שראו וחזו בדבר אותו פלא נמוגו ואינם עוד. ולנו נותרים פה על פני הארץ רק התימהון, הזונה והחלום.
