תל אביב אחת עשרה בלילה טלפון מצלצל ומרעיד את המסך. עוד נקניקייה אחת ברחוב הירקון ואני מחוסל. מאפרות מלאות אורות חדר - כבוי . נייד טעון. מערכת על הדיסק של משינה. החדר מוכן לעוד לילה חסר משמעות ואני לעוד לילה של ריקנות. הלו כן מה המצב כן עוד רבע שעה זה בסדר. אני מנתק מדליק סיגריה ושוקע במחשבות. כובע כחול של חיל האויר זרוק על המיטה עושה לך חשק להמריא אפ15 לשמיים ולא לחזור אף פעם.
כמה צעקות בחוץ, שני כלבים נובחים ורעש של פיקות.
אני בן 19 אין לי זמן למרד נעורים, אבל הכל חושך ים של כאב ודמעות. בצבא אני צעיר בבית ספר אני בוגר ובשביל ההורים - תינוק. "תמיד יחכו לך" הם שרו אבל יש מישהי אחת בתל אביב
שכבר לא מחכה.
אני רוצה לבכות לילדה שלי אתה חושב שהיא תשמע?. מצידי שיכרתו את כל יערות הגשם בברזיל ואני אכתוב לה ספר. והוא יהיה הרבה יותר ארוך מהתנ"ך. אתה חושב שהיא תקרא?
ואני שואל אותך אלוהים אתה באמת אוהב אותנו או שאנחנו סתם צעצועים
אתה באמת דואג לי אלוהים
ואם אתה באמת שם, ואם אתה שומע
תן לי כוח ואומץ לגשר על כל מרחק
ותגיד שגם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע
ותגיד ששלך המלכות ושזו ארץ זבת חלב ודבש
ותגיד לי שאבות לא יאכלו שום בוסר ושהשיניים שלי ישארו שיניים, ותגיד שאהבה תמיד מנצחת.
ותענה לי ותאמר שאני לא גרגיר חול בארגז הגדול שלך ושיש לי סיבה לחיות, ושאפשר לרפא סרטן ואפשר שיהיה שלום ושעוד לא אבדה התקוה מהעולם הזה.
ותציע נחמה ותחזיר את האושר לחיי.
אני רוצה להגיד לך הכל ולספר לך איך תמיד השתדלתי ואיך תמיד רציתי לרצות אותך,
אבל עכשיו שאין כלום כבר בליבי והכל
נשאב
תוכיח לי
שלא לשווא.
