עודנה השמש עומדת בזיו אורה וענן קל לא העיב עליה מצילו. מהלך לו נער בדרך ארוכה ומפותלת עם שבילים צרים ארוכים וסבוכים, לא נע ולא זע ואין נשמע קולו.
פסיעותיו דקות ומרחפות חפצות הן להגיע למקום ההוא...
ובדרכו פוגש הוא בדמות שאינה נראית אך רוחו מרחפת מעליו.
נוגע נגיעה עדינה מנסה לתופשו ואינו מצליח וקולו נשמע :
" מי אתה ולמה ניקרת לדרכי ?"
"אני הוא שקופך " השיב לו.
"ולמה באת עימדי ?" שאל .
"באתי לשאולך מהו כעסך ?"
והנער אינו מבין את הנעשה סביבו הקולות, הרוחות והשמש הלוהטת היטלו במצב רוחו ומבלי משים לב שפך עליו לגיונות של כעס .
ופתע שיקופו נעלם.
וכך המשיך לו הנער בדרכו ועודנו תוהה על מחשבתו שתקפהו באמצע הדרך .
ורוחות קרות וחמות מנשבות ונושאות אותו אל היער הקסום ושם אסף לתוך שקו הריק את הרגשות החסרים לו בעומדו בפני הרוח .
ולתוך השק אסף : אבן, פרח אדום ומקל.
האבן היא השיקוף לאומץ הלב החסר ,הפרח האדום הוא שיקוי למילוי האהבה החסרה
והמקל הוא הביטוי לביטחון והעמידה על האמת .
כך לא ארע ולא אפחד כאשר אפגוש ברוח אמר בליבו. אשתה את השיקוי אתמלא בביטחון ואענה לה מתוך הגיגי ליבי את אשר איתי.
כשהענן החל מצל על פני השמש, והלבנה מבצבצת באורה
הבין הנער כי צריך לחזור למשכנו שמא חשכה תכבוש את פני המקום ולא ידע את הדרך חזרה, וברוח לא פגש.וקולותיו הבודדים המשיכו להאמר ולעלות כהדים ורק דמותו נישקפת מעמו והוא כשלהבת בוקע אור במסתרים . ואין עוד כאור הזה..
תגובות