(מתוך ההצגה ´איוב´ שכתבתי ב- 19/8/2000)

" חייתי יותר מדי זמן. אני לא מרגישה שהזדקנתי אבל מיציתי את חיי עד רגעיי האחרונים. לא איבדתי את חיי רק בגלל מה שקרה לי, איבדתי את חיי משום שזה לא הוגן לחיות בהרגשה של חובה. זו זכות להיות חיים ואת זה לצערי אף פעם לא חוויתי. גדלתי בסביבה נטולת אהבה בלי אב ואם שישמחו שקיבלתי תעודה טובה מבית הספר, בלי אח גדול שאני יכולה לחבק אותו חזק כשאני חוזרת הביתה מהעבודה.

אני איני דתיה אבל זה לא אומר שאני לא מאמינה. התפללתי אליו כשהייתי קטנה. הייתי יושבת על הרצפה בחדרי ומחזיקה לאחי הגדול את היד. בקשנו מא-לוהים שיעשה אותנו ציפורים חופשיות שנוכל לעוף רחוק רחוק מהבית. אבל א-לוהים הקשיב רק לתפילה של שלומי, אחי, ואני נשארתי ציפור בודדה בכלוב גדול. אך היום, אחרי מה שקרה, לא יכולתי להוציא מילה מפי. הדמעות שלי שזלגו מטה על גופי הכואב הביעו אלפי מילים. צעקתי צעקה אילמת שהדהדה למעלה בשמיים. אני בטוחה שא-לוהים שמע אותה. אני בטוחה שהוא בוכה עכשיו כי זה מה שמאפיין אותו- להקשיב לתפילות של אנשים במצוקה. לכן אנשים מתפללים אליו, הם מאמינים בו, הם יודעים שאי שם יש תקוה וזה מה שמחזק אותם. אך אני בכל אופן לא מצאתי את המקום עליו מדברים כולם.

לא בחרתי למות מרצוני החופשי, אלא עשיתי את בלית ברירה. לא יכולתי לסבול את הכאב ששטף את גופי ונשמתי. הגוף שלי נמצא עכשיו שני מטרים מתחת לאדמה, והנשמה... היא עלתה לנחם את א-לוהים אי שם למעלה"