קודם, הנשק לחץ על העצם, עכשיו כבר לא. אני כבר לא מרגיש את היד בגלל הקור הנוראי הזה אז כבר לא משנה אם הנשק לוחץ או לא. השיניים שלי נוקשות מקור ואני מנסה להפסיק אותן כי אסור להרעיש עכשיו. אלקבץ עומד לפניי, נפתח לו השרוך ואני מפחד לדרוך עליו ולהפיל אותו, אבל אסור להסתכל למטה. "אמא- קר לי!" אני רוצה לומר לה, אבל היא לא רואה אותי בים המטריות שמכסה אותה ואת כל השאר, המכורבלים בתוך המעילים שלהם. אני נשבע למסור את חיי להגנת המולדת ואמא וכולם, מוחאים לי כפיים. מה יהיה אם יקרה לי משהו? גם אז הם ימחאו כפיים? כולם עושים חפלה. אני הולך למות מקור או מפחד. וכולם עושים חפלה. הדודים, סבא וסבתא, החברים. איזה כייף שבאתם לבקר, כייף לראות אתכם, אבל ברור לכם מה יקרה עכשיו? אני חייל, נגמרו המשחקים. אני הולך לצבא ואולי לא אחזור. גמרתי רק להתאמן, עוד כמה חודשים ספורים יהיה לי קו. אולי על גבול הלבנון, אולי בעזה. בבקשה תמחקו את החיוכים האלה מהפרצוף, תשמרו אותם לחתונה שלי...