בן עשרים ואחת ובוקר.
לא מפסיק לחשוב על איך יכל
להיות אחרת.
ונימנע מלכתוב על אהבה,
זה לא מסתדר לי עם המשכיות.
בן עשרים ואחת ובוקר,
ועדיין בורח, למרות כל התובנה
וההבנה,
ואינטלגנטציה שאמורה להתפתח,
כנראה שאני לא יכול אחרת.
בן עשרים ואחת ובוקר
יכול כבר להמר בלאס וגאס,
מתקמצן על פיס בדרך לצבא.
ונימנע מלכתוב על אהבה
אבל ממשיך עם השירה.
(עד הערב?)
