שמלתי.

אף אם יבוא שחר חדש לא אשכים

ואעטה על גופי עננים לבנים.

אברח לי, אברח.

לא אתעלם עוד מליבי, ליבי...

לא אעמיד פנים

שהשנים,

או,

השנים,

לא ניסרו גופי לשניים.

רוח סערה,

אני הולמת על דלתותי,

דעו,

כי אחריב באפי הכל.

לא אביט עוד לאחור.

לא אראה אותך אימי,

מצפה שאופיע ביום שמחת ליבי,

בעטרה שעיטרת לי,

ואוכיח,

שגם כי לימדת אחרת,

יש לי סיכוי.

לא.

אברח לי.     אברח.

שמלתי הלבנה תתלכלך בבוץ,

כפות רגלי יפצעו,

הלמות ליבי, כבדות נשימתי,

עד שאגיע אל גיא צלמוות.

שם אניח ראשי,

אסתכל על שמלתי,

ואדע,

שגם היא,

כמוני,

קרועה.