דמעות מכסות את השביל,
והיא - במעבה היער.
רצונות נמהלים בפחדים,
מרווים את שתחת רגליה.

זה זמן שאיננה לבד,
הן עמה הקור והלילה.
אך בין צללי מחשבותיה,
צעקות ושברי המולה.

חשוון התשס"ו