זה היום החמישי של המלחמה.

אני שוכב ליד הטנק שלי (אני הנהג) בתוך אוהל קטן שבניתי משמיכת צמר. השמיכה ספוגה בחול וכל הזמן אני נושם אבק.

ביום הראשון כל הזמן נפלו מטוסים- כמו כוכבי שביט הם היו עכשיו יש בורות באדמה מכל החפירות של הטנקים.

חשבתי שעד היום החמישי הם כבר יבינו שהם עשו טעות חמורה שפתחו עלינו במלחמה אבל הם לא מפסיקים לירות. הם לא מפסיקים. מזל שיש אנשים עם בטן חזקה לטפל בפצועים, פציעות קשות ביותר המזדהמות. אין יותר מידי מים ויש יותר מידי חול. אני לא הייתי עומד בזה.

כבר איבדנו המון אנשים, לא תמיד אפשר לפנות אותם.

אני כל הזמן שומע בראשי את המשפט: "רבותי, פישלתם".

ראש הממשלה ירה מטווח אפס על הקצינים לפני 4 ימים :"רבותי פישלתם". שמעתי אותו ממש במקרה כששלחו אותי למפקדה למסור דו"ח מצב.

בינתיים אני שוכב באוהל שלי. אני מנסה לישון.

פתאום אני מרגיש שאני לא לבד באוהל. אני מסתכל ואני רואה את יצר הרע שלי שוכב לידי.

מה אתה עושה פה? אני שואל.

והוא רק שתק והסתכל עלי.

למה באת לכאן?  

אתה לא תוכל ממש לחדש לנו משהו- הוספתי בשקט.

הוא עצם עיניו וחזר לישון ואני, שלא יכולתי לישון יותר יצאתי לבדוק מה קורה עם הטנק שלי.

מרחוק מגיעה שיירה אל המחנה שלנו. אני רואה אותה בתוך ענן אבק ענקי. 5 ג´יפים.

אני מסתכל באוהל והוא עדיין ישן. אני עולה על הטנק להסתכל יותר מגבוה, שיירה מאובקת במדבר.

רחש מטוסים נשמע מרחוק אני מסתכל לכל הכיוונים ולא רואה דבר. הרעש מתגבר, אני שומע שזהו להק לא קטן, אני נשכב על הטנק מתחילה רוח חזקה ומאחורי נגלים מתוך האבק הכבד מטוסי טורף בטיסה נמוכה נכנסים לשטח שלנו במבנה תקיפה.

המטוסים מרססים את השיירה. אני רואה איך הגי´פ הראשון והשלישי והחמישי מתפוצצים, תוך שניות קפצתי לאוהל  וכיסיתי את ראשי, רק שלא ישרטו לי העיניים מכל החול הזה. (האמנם עיניים הכי חשובות? אין להן תחליף? או שנכנעתי לאינסטיקט? ) אני ממשיך לשמוע את היריות ופגזים מרעידים את האדמה ואי אפשר לנשום בכלל בכל המדבר הזה.

נהיה שקט יותר ואני פותח את עיני ,בטח כל אדם שני נהרג מההפצצה הזאת חשבתי לעצמי

אני נכנס לאוהל ורואה את יצר הרע שלי שוכב ללא רוח חיים מתחת ליריעה מחוררת כולה. כנראה מת בשנתו מהרסיסים.

והוא, דמותו ענווה ופשוטה בשיערו המתולתל.

נשקתי לו לשלום.

XXX

מאחורי הטנק שלי עומד כבר מספר ימים לוחם אתיופי שעלה לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו מדוע הוא עומד בנקודה זו זמן כה רב, לא ענה לי.

סיפרו לי שכל משפחתו אבדה בהפצצות על הערים הגדולות לפני שבוע. והוא עומד ומחכה שיבואו לקחת גם אותו.

XXX

אני שוכב לי באוהלי המתפורר.

איך עוד לא קרס אותו אוהל עלוב שלי?

מגיעה שיירה שנייה. הפעם ללא נפגעים. באחד הג´יפים יש ארגז בטטות, סתם כך התגלגלו אל הג´יפ המזדחל ומשם אל מחננו המאובק. קפצתי עליהם והכנתי לכולנו במדורה עד שיצאו רכים.

ניגש אלי מלאך המוות ושאל על חייל אחד. אמרתי לו שנפטר מפצעיו לפני כמה ימים. אמר: "ארורה המלחמה הזאת! ארורה כל כך שאף אני איני שולט יותר במתים שלי ובסדרי עולמי." והלך, משאיר אחריו אור שהלך ונעלם עד שהותיר אחריו חשיכה גדולה.

XXX

זה כבר כמה ימים אני חש בשנאת חינם מסתובבת בכל המחנה. אני מאוד חסר מנוחה וכמעט שלא נמצא באוהלי. ממנה תמיד הייתי מודאג. אני רואה את עקבותיה בכל מקום אשר אלך. עיניה מביטות בי מכל עבר, חוטים מהסחבות אשר היא לובשת נתפסים בגדרות, טביעות רגליים עדינות על החול הצהוב בין כתמי הגריז, שיערות אדומות בודדות הנושרות מידי פעם שוקעות בחול.

אני מנקה את הטנק במין ריטואל סיזיפי ומקווה שהיא תלך חיוורת כפי שבאה.

אנו הולכים לקבל שבויים בקרוב, נזכרתי. לפני כמה שעות הודיעו בקשר שאנו נקבל את השבויים הראשונים.

"מדוע אחרי כל כך הרבה זמן תפסו שבויים?" שאלתי. "האם היו לוחמים מעולים?".

ענו לי: "לא. פשוט רק עכשיו  ניתנה ההוראה שלא להרוג אותם כשהם נתפסים, שלא ינהגו בהם כ"איש הישר בעיניו יעשה".

"מדוע הרגו אותם אם הם נכנעו?" שאלתי.

התמהמהו בתשובתם לרגע ולבסוף אחד אמר: "שנאת חינם פשטה בנו".

XXX

בבוקרו של יום ישבתי באהלי הקטן שדפנותיו החלו לקרוס ממשקל החול הרב שהצטבר עליהן.

קשה לי להאמין שעבר כבר כל כך הרבה זמן. אני פוגש ומארח כל מיני אסופים שומע סיפורים. אני רק דואג לרוח האמונה שעדיין לא התייאשה. לא רוצה להבין.

נאבד לי הכל במלחמה הזאת. אין חברויות יותר. אין כבר אחוות לוחמים. אני מנסה לנחם, מציע מברשת לנקות את החול או ספר להשאלה שבדרך כלל לא נלקחים. אני מסתכל בהרבה בשבויים. הם קשורי עיניים-אבל זה לטובה, עיניהם לא ניזוקות מהאבק. מקבלים מים ומעט מזון ובעיקר מאמצים את אוזניהם. בין השבויים הגיע גם חתול. אלוהים יודע מאיפה הוא בא.

XXX

הפסקת אש. אני לא מאמין אפילו. אני נכנס לאוהל וסוגר את הפתח. אלפים של הרוגים ושוב הגענו לאותה תוצאה שלפני המלחמה.

אני מסתכל בקרע הקטן שהשארתי בכדי שאוכל לראות שלושה כוכבים.

נזכרתי שבאחד הלילות חיפשתי שלושה כוכבים לצאת הקודש ותחילת החול ונרדמתי. הרוחות לא אפשרו לראות את השמיים.

התעוררתי למשב ריח של שושנים ולידי ישבה לה שבת המלכה כאילו לא השתנתה במשך השנים שלא ראיתי אותה, והיא מצפה לילד.

באתי לראותך, אמרה. אשאר עד שתשבע ותאזור כוחות. התנצלתי שוב ושוב על האבק שאני מוצף בו ועל גופי הדביק, ממבוכה אני חושב.

תזכור את הברית, היא אמרה כשלא עניתי היא חייכה ואמרה שאם אני לא מחייך היא תשלח לי מלאך שרת שעיר שישב כאן במקומה. חייכתי ונכנעתי לה. בבוקר היא כבר לא הייתה.

XXX

החל הפינוי. אנו אוספים את הדברים ומגדרים את הקברים שבלית ברירה נחפרו במקום.

הטנק שלי מפונה והציוד מועמס על משאית. את האוהל השארתי ואת החתול לקחתי.

אנו נוסעים בקומנדקר ולידי יושב הבל , סכין נעוצה בליבו והוא מתנשם בכבדות.

אפשר את החתול? הוא שואל.

לשם מה אתה צריך חתול? שאלתי.

מאז שאחי הדפוק רצח אותי עכברים שורצים בשדה ואוכלים כל חלקה טובה. אתן לו בית חם ובלבד שישמור על בני הטיפוחים שלי, הצמחים שלי, אני מת על גינות מטופחות, הגרניום והפקעות.

נתתי לו את החתול, לא חשבתי על שם בשבילו. הקומנדקר עצר והבל הסתלק אל תוך המדבר.

XXX

כשחזרתי לביתי לאחר זמן רב שלא הייתי בו מצאתי את סניור(ה) דלמונדו* שלי מסוג רועה גרמני מחכה לי בשער. הבנתי שחכתה שם זמן רב משום שנראתה תשושה מאוד.

על השולחן היו פיתות טריות ומיץ תירוש.

התהלכתי יחף, מידי מפעם פושט עוד פריט לבוש ומשליך אותו ממני. הלכתי להתקלח מוריד ממני עוד שכבה ועוד שכבת טינופת במשך שעה ארוכה.

ישבנו על הגבעה, אכלתי מעט וליטפתי אותה. סיפרתי לה והיא הקשיבה בעיון.

אינני יודע כמה זמן עבר משום שהדבר הבא אני זוכר הוא שהרגשתי את סניור(ה) מלקקת את כף ידי כמו נוזפת בי: "מה שחסר לי עכשיו כשסוף סוף חזרת  הוא שתתקרר בחוץ ותתקרר. הכי כדאי שתלך לישון בתוך הבית."

התנודדתי אל מיטתי ונרדמתי בחיקה כשרוח האמונה באפי.

* סניור דלמונדו= מר עולם, אלוהים בספרדית.