פרק ראשון

 הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים

במאבק הפוליטי בין ציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסיכסוך של הנביא עם כמה מן השבטים היהודים של מדינה ובאותה מידה כמה מן התלונות של היהודים בחלקים מסויימים של העולם הערבי. לכן אנחנו חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה על ההיסטוריה של היהודים בתוך הקהילה האסלאמית.

     הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים (והנוצרים) בעולם האסלמי מאז כיבושי האסלאם. אם היו התמרמרויות של קנאים, הם התרחשו רק בשולי העולם הערבי. בלתי אפשרי להעריך את סובלנות האסלאם כלפי "אנשי הספר" (היהודים והנוצרים) אלא אם כן אדם משווה את גורל היהודים תחת חסות האסלאם לזה של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הבניים ועד נפילת גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאיים, אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו את הנצרות. 

הנביא מוחמד והיהודים

למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא היה מעורב רק ביהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת השבט היהודי בני קוריט´ה והגלייתם של השבטים היהודים של בני נצ´יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמים לחיטה, שעורה, ירקות ושזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטת רבה במאזן הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח´זרג´. מאחר שרוב היהודים נילחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח´זרג´. וכך, כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות), המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך שהסתיים בנצחונו של הנביא.

     בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע להם הגנה. לאחר מכן לא ארעה מחלוקת בינהם. הוא הציע ביטחון גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצתרפו לקהילה האסלמית עם זכויות וחובות שוות בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה. ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.

     באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם הביזנטים. איך שכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בואדי אל-קורה, קיבלו את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצא מכך הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג´אוף, שכמה מהם אימצו את האסלם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה, ולשלשה כפרים יהודים, אל-ג´רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנה לחוף ים סוף. אחרי זה הוא שלח מכתבים לתימן ועומן בהם הוא מעניק ביטחון ליהודים ויעץ לשליחים שלו לא לכפות אסלאם עליהם

     עקרונית לא הייתה מחלוקת דתית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה ושוויון בין המוסלמים לעם הספר הואיל וכולם מאמינים בשם, עושים עבודה טובה ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות הקהילות המוגנות לביטחון: "אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך, מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא עליהם היגון" (סורה II, 62 ו-V,69 ). פסוק זה נתגלה פעמיים במונחים זהים כמעט בגלל חשיבותו במטרת הסובלנות כלפי הדתות הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. בגלל סיבה זו הנביא והח´ליפים לא הכריחו את היהודים והנוצרים לאמץ את האסלאם.

     נכון שמרבית היהודים בתחומי האסלאם לא אימצו את האסלאם, אך הם הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שהיה ידוע בעברית כיצחק בן יעקב. הוא חי בתקופת הח´ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי שחי בסוף תקופת כליפות בית אומייה אמר "מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים. הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים."אותה עמדה נקטו פילוסופים יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל- פיומי.

     הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית, רעיונותיהם והבעותיהם הושפעו על ידי האיסלם. כל הפילוסופיה היהודית שנכתבה בעולם האיסלמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה האיסלמית.

     קבריהם של קדושים ונביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים וגם ליהודי ערב. במרוקו זה דבר רגיל למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, וההיפך. בעיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא בדרום.

     היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטים והכלכליים ב"חוזה האומה", שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות האסלאם. בהתאם ל"ביוגרפיה של הנביא"  של איבן הישאם,¹ שם הוא מצטט את הטקסט של החוזה מתוך ה"ביוגרפיה של הנביא" של מוחמד איבן אישאק, היהודים המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה אחת, כל חלק באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו ויהנה מהגנה על חייו ורכושו. הפושעים הוצאו מן הכלל.

     וכך, המדינה האיסלמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. הוא הציע להם ביטחון פיסי וכלכלי ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות שלא התרחש בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקטוליזם בימי הביניים האמין שגיהנום הוא גורלם של אלה שלא גדלו בכנסייה, ומסיבה זו המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסויימים באירופה מצב עניינים זה נמשך עד המאה הנוכחית.

     יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את הטמעת השבטים המוסלמים והיהודים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, מנהיגותו, ארגוניו וניהוליו. בדרך זו בוזרה המדינה האיסלאמית עד 1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עויינות אנטי-אסלאמית מבחוץ. בעת שהיהודים לא היו מחוייבים להצטרף למלחמות הקודש (ג´יהאד), האסלאם כן הטיל את הג´יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב סרבו לסתור מס זה הואיל והוא סיפק להם זכויות וביטחון.

     הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סוברים שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין אלוקים ויהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ לאל-מדינה) הפרו אותו. זה חל גם על יהודי עיראק, סוריה, פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה קידמו בברכה את המהפכה האסלאמית אשר שחררה אותם מהדיכוי של הססנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.

היהודים וכיבושי האסלאם

בעיראק הקהילה היהודית הגדולה ייצגה את המרכז הרוחני של כל יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו²  ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האסלאמי. לאחר הכיבוש, השלטון האסלמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי. יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש. סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו, קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות העולם, גם כן התחזק. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם באמצעות הרספונסה" שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה שולחת אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות והוא היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה בדרך כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האסלאם. ראש הגולה היה ראש מינהל אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האסלמי בכלל. סמכותו גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה האסלאמית, ושתי המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת היהודית בעולם האסלאמי.

     למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות הסיכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על כך בא ממקורות  אסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, הגניזה, מחסן חבוי, נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר) שהכילה אלפי מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות הנביא, כולל "חוזה ההגנה של הנביא" שבו הנביא אמר שהיהודים הם קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא כן נשא אישה יהודייה יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור, "היהודים נלחמים לצד הנביא".

     מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האסלאמי בגלוי ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה  במשך חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר איבן אל-כיתאב, הח´ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים. מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר "כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד תורה."⁴ האיש הקדוש המקובל היהודי, רבי שמעון בר-יוחאי בנסתרות שלו העיר "עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח לו ´אל תרא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל (קרי, של אסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים´".⁵ אותם מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר "שמעון בר יוחאי מאשר את הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים ומתוך שבעים בני האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם והם בני ישראל וישמעאל" (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות המסחר בעיר צבאית חדשה זו.⁶ 

     בספרד היהודים סבלו כאלה מצוקות תחת שלטון הויזיגוטים שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן זיאד.⁷  הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס ( עמוד 12), מעיר שטאריק איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים הגיע לשיאו באנדלוסיה שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור הגבוהים ביותר, בשירה, פילוסופיה ומסחר. הם שילמו את המחיר על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד כשדיכוי המדינה , הכנסייה ועינויים גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת 1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומנית (במיוחד הבלקן) וצפון אפריקה.

     במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח´ליפים העבירו יהודים רבים מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם תלוי בנאמנותם של היהודים נגד אוייביהם הביזנטינים.

כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ את התפתחותה הכלכלית שלה.

     כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים שסאלאדין היה מלווה בפמלייה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים ושהוא הורה לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים שריצ´רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס דחה את הצעתו.

     בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותם, בתקווה להשתמש ביהודים במימשל שלהם.

     בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האסלאם, וכך הם שיגשגו, דעכו ונעלמו יחד – כפי שהיה במקרה של ספרד.

     בנוסף לרדיפות, לפני האסלאם, היהודים סבלו משסעים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האסלאמית איחדה כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האסלאם, שעתה נקראים בשם " ספרדים ".

אוטונומיה יהודית

ליהודים בתחומי האסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני תרבות וחוק ובאותה מידה בקביעת מיסים וגבייתם. ראש הגולה בבגדאד ייצג את עמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע מיסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט נגד עוברי החוק והפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המיסים על השווקים נוסף לכך מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק. כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק, ב-655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000 יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם.⁸  הכהונה גאון התקיימה משנת 589 עד 1038 כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו בו זמנית עם עלייתה ונפילתה של הח´ליפות העבאסית.

     בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 ושהם ניהלו חיים שופעים ובטוחים תחת שלטונו של הח´ליף הגדול, אל-מוסטנג´יד. המוסלמים קראו לראש הגולה דניאל "אדונינו בן המלך דוד". הוא מונה על ידי הח´ליף כראש לכל הקהילות היהודיות.⁹  החליף העבאסי הפלה לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע ספרדי זה תאר כיצד הח´ליף היה מקבל את פני ראש הגולה " תהלוכת ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של בגדאד.  מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם טרבוש לבן משובץ באבני חן. הייתה לו פמלייה של פרשים ובחזית התהלוכה היה כרוז שצעק " פנו את הדרך לאדון, בן דוד." כשהתהלוכה הגיעה לחצר הארמון, הח´ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה מושיב אותו על כס מול כסאו של הח´ליף. הנסיכים נותרו בעמידה לאות כבוד."

     כל מחוז אסאלמי היה לו ראש לענייני קהילה יהודית, הנגיד, או נסיך, כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין וסוריה אשר איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האסלאמי אורגנו לרוחב כל האימפריה, לאורך שורות מוסדות הצדקה האסלאמים.

השתתפות בממשלה

היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האסלאמית, במיוחד במשרדים אוצר, מסחר ודיפלומטיה, ובספרד, גם במנהיגות הצבאית. אחד היתרונות של העוצמה והשלטון האסלאמי היה שהכובשים האסלאמים לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בתיאום עם התרבות והממסדים של עצמם. כך התרבות האסלאמית שיגשגה. הח´ליפים הרשו לנוצרים וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם כמו יוונית, ורק בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא הייתה בכל אופן דתית בטוהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול, הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.

     בספרו, יהודים בחיי הכלכלה והפוליטקה של האסלאם בימי הביניים,¹⁰  פישל כותב שח´ליף אחד במאה העשירית החליף את שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט שעבד באנדלוסיה כרופא ומפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן ה-III (912-916) ואל-חכאם ה-II (961-976). הוא גם ניהל משאי מתן דיפלומטים חשאיים עבור הח´ליף, אחרי זה הפך למנהל המכס בקורדובה, שר החוץ ויועץ מיוחד לח´ליף. המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה ( או שמואל הנגיד ) (993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני מותו הוא הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר הוא כונה בעברית נגיד, זאת אומרת "נסיך", ועבד כראש המוסד לחינוך היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות עם האישים המובילים בעיראק, סוריה, מצרים ומרוקו.

     היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם שעבדו בארמונות הח´ליפים, אשל השרים והסולטאנים. השלטון העותומני היה נדיב ליהודים ילידי המקום, העניק להם תפקידים דיפלומטיים מחמת ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה העותומנית בטחה ביהודים ואיכלסה אותם בקונסטנטינופול, סלוניקי, קפריסין ורודוס מתוך שיקולים כלכליים ובטחוניים.

ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקוב איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומנית לממן את מלחמת ההגנה שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.

     ב-1900, הממשלה העותומנית שינתה את מס הג´יזייה ל"פטור משירות צבאי", אך זה בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על היהודים. במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו עם אחיהם המוסלמים. הרשויות העותומניות חיזקו את האוטונומיה היהודית בקוסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים מונו לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות לפתוח בתי ספר צרפתיים אליאנס איזרעילית בכל חלקי האימפריה כדי ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו ליהודים לרכוש עבודה בממשלה ולקחת חלק  בהתפתחויות הכלכליות.

בשירות הכלכלה האסלאמית

היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות ה"מכובדים". המדינה האסלאמית עודדה סחר במילים ובמעשה, על ידי ביטול הביקורת השרירותית, שליטה על הארגונים ועל הביטחון ומאבק פעיל נגד פשע – במיוחד על ידי התאחדות פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האסלאמיים.

     האחדות של האימפריה האסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האסלאם. וכך הם סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האסלאמית והציביליזציה האסלאמית, והקארוונים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את היבוא והיצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים בכך עולים. מסמכי הגניזה מציינים שהפעילות המסחרית של הספרדים הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים, התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר מוסלמית לסוחרים היהודים היה סוכן, אחראי לבטחונם של הקארוונים שלהם, אשר ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה עוסק בעצמו  בקבלת, איחסון ושיווק המוצרים שלהם. מבין תפקידיו העיקריים, הוא הוא גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים בו סוחר יכול היה לרשום צ´ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו נוהג זה גם כן, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי לראשון הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה פאודלית-חקלאית.

     את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400 משפחות יהודיות, כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה היה רופא.¹¹  חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה ברטינורו ביקר בדמשק וכתב על הבתים והגנים המקסימים של היהודים שם.¹²  בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד כך: " בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון משובצים בזהב ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כסאו של ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)."¹³

     בתקופת העידן העותומנתית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם בין אירופה, האיפריה העותומנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד, גביית מיסים ומיסי יבוא, בנקאות וחימוש. בנקים יהודים סייעו לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.

     במשך התקופה העותומנית חוג´ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים ויועצי הממשלה. ששון איבן סאלי, ראש משפחת ששון לאחרונה מהודו, שיגשג בבגדאד כמו הבנקאים יצחק ומנחם עיני.

     פעילות יהודית זו צריכה להיות מודגשת, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים להעביר אותם לישראל לאחר 1948 (ראה פרק רביעי).

תהליך הערביזציה של היהודים תחת האסלאם

בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני הכיבוש האסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של ערביזיציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית באותיות עבריות. הם אימצו את תרבות אסלאמית באיזור שידע את הציביליצזיות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר. השפעת האסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בלשנות, רפואה ומתמטיקה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה עממית ולימודים דתיים.

     יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם להלניזם. לאחר הכיבוש האסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האסלאם, שהובילה יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.

     החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו "ספר התשובות לענן" (שהקים את כת הקראים), ספר הגילוי, ספר הירושות, וספר העדות והשטרות. הוא תרגם את התנ"ך לערבית נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת, וחיבר מילון ערבי-עברי הנקרא האגרון. אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות שבו הוא מונה את סגולות השכל ביחס לזכרון וחיזוי, איך לשלוט על חיות, כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת אוכל, ארגון מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות ואסטרולוגיה. סעדיה התנגד להיפותיזה שרנסנס מדעי יוביל לאי אמונה באל. הפילוסופיה שלו התיישבה עם הקוראן, מותאזילה (רציונלים) והפילוסופיה ההלניסטית.¹⁴

     שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה משנת 968-998, כתב את אגרת רב שרירא הנרחבת, אודות ההיסטוריה של ההלכה ( חוק ) היהודית לאחר התנ"ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית, המקח והממכר, ספר השבועות, ספר האחלמה וספר הדינים. רבי האי האמין לא באגדות ולא בניסים, וגם לא בשדים, והיה תחת ההשפעה של הפילוסופיה הרציונלית שפותחה על ידי הפילוסופים של האסלאם. במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים היהודים הניכר ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070). הוא חיבר ספר פתגמים הנקרא מבחר הפנינים, ועבודות פילוסופיות בשם תיקון מידות הנפש, ומקור חיים. הוא היה מושפע מאל-מותאנאבי ואבו אל-עלע אל-מערי.

     שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל מבוא לתלמוד, ספר הבגרות, ספר הגירושין וגילוי המקרא. הוא האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונליות, וביצע מחקר בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן בדת. פרופסור אסף, באחת ההרצאות שלו באוניברסיטת ירושלים אמר, יצירותיו של בן חפני היו רבות ומגוונות יותר מכל משכיל יהודי אחר.

     מיימונידס ( מוסא איבן מיימון ) (1135-1204) היה המבריק ביותר מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר למצרים שם הוא הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו הפילוסופית החשובה ביותר, מורה נבוכים, שבה היה מושפע מאריסטו ואיבן סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים של היהדות. אחת מההוראות שלו הייתה שיהודי צריך לקבל את המוות מאשר לאמץ את הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האסלאם במקום למות.

     איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מצויין שחיבר עיונים על האסלאם, נצרות ויהדות, כפי שהיו אבו אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את חובות הלבבות בערבית. ספר זה מייצג את את היצירה הראשונה על סגפנות אסלאמית שנכנסה ליהדות (1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת המספיק לעובדי השם, אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם הדרכים הנעלות אל השלמות.¹⁵  המחבר הבחין שהסופים (סגפנים/מיסטיקנים) מוסלמים שימרו את רעיונותיו של הנביא יותר טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל אופן, ביום כיפור יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים אשר פיתחו חשיבה מדעית מטודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה ללימודי מזרחנות באוניברסיטת ירושלים, מציין ש"עוון" ההומוסקסואליות אצל הסופים "חלחל לעיתים לתוך חוגים יהודיים מזרחיים."¹⁶ זו אחת ההערות האנטי-ספרדית והאנטי-ערבית שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.

     פיוט עברי לא היה קיים לפני האסלאם, חוץ מהתנ"ך וקצת פיוט דתי ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט בעל חריזה שחובר בימי הביניים היה חלק מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית, והעריצו שירה ערבית במידה כזו שהם רצו לשבות את יופיה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים בעברית תנ"כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים רבים. הם השאילו את הרטוריקה וסגנונות הערבית כמו דימוי, השאלה, רמיזה, היקש וכו´. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא של השירה הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה ערבית. כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעיתים קרובות היה מוסיף פסוקים בערבית. היו מספר רב של משוררים יהודי ערב, המפורסמים ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא, יהודה הלוי, שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא, ויהודה אלחריזי, אשר השתמש בסגנון שנקבע על ידי המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של אל-חרירי, בספרו תחכמוני.

     המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד ב-1086, חי בטולדו ונחשב בין גדולי המשוררים של אנדלוסיה חרז גם בעברית וגם בערבית. היה רופא ופילוסוף. ספרו החשוב ביותר על פילוסופית הדת הוא ספר הכוזרי שנכתב בערבית בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את האסלאם, הידוע ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר ב-1260) אשר למד את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.

     בחצי האי ערב בתקופה הפרה-אסלאמית, היהודים תמיד השתמשו בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה עלינו להזכיר את אל-סמוואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמא לכוונה טובה; הוא העדיף את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אוייביו של אומרו אל-קייס מאשר לבגוד באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:

     " אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל מלבוש שהוא לובש יפה עליו."

לפני עליית האיסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האיסלאם הם למדו דקדוק ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקנים הערביים. דאוד איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנכית במאה העשירית. במאה השלוש עשרה, תנחום ירושלמי גם כן כתב מילון עברי על מקורות העברית שלאחר התנ"ך. איבן ג´ינה גילה שהמילים העבריות (כמו בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות העשירית עד השלוש עשרה, מדקדקנים בעברית יחד עם עמיתיהם המוסלמים המשיכו ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית, בהתחשב בכך ששלשת השפות האלו היו במקורן שפה אחת.

     בעידן האומיה אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם מאמץ מרחיק לכת: את התרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית וסורית. מבין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם מאסארג´אווי שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).

     במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים יהודי ספרד, בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של הפילוסופיה והמדעים האיסלאמים מערבית לעברית, ואחר כך ללטינית ובכך אפשרו למורשת התרבותית האסלאמית לפעפע בכל רחבי אירופה שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציביליזציה המערבית. המצטיינים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקימחי.

     לפני שנעבור לתרבות העממית יהיה זה הולם לתת תיאור קצר על תכנית הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האסלאמי של המאה השתיים-עשרה המבוססת על הספר רפואת נפשות של יוסף איבן יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה, פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי הטבע, מוזיקה, דת ופילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר שהחלק הראשון של תוכנית הלימודים הנזכרת ברפואת נפשות כללה תרגום של התורה לערבית, את החלקים ההיסטוריים של התנ"ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד ואתיקה. בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים רפואה, אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו ואביסה (איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת.¹⁷  נראה, שחוץ מהנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה מבוססת על תוכנית בתי הספר האסלמיים.

     התרבות העממית, הכוונה כאן לסיפורים ומיתוסים עממים, בעולם האיסלאמי הייתה משותפת לקהילות המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע מאות הסיפורים באלף לילה ולילה, ארבעים וחמישה מהם סיפורים יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית. כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל הדיכוי התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין, אפילו בבתי הכנסת. בעולם האסלאמי לא היה הבדל בין אמנויות יהודית וערבית כמו בצורפות, כתיבה תמה או בכל מלאכות היד האחרות. במרץ 1987 בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון הוקרן סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים כ"תימנית-יהודית", והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי תימן מאז הגירתם לישראל.

     כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק אינטגרלי מהציביליזציה האסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת הגמוניה אסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה. בשעה שיהודי ערב ייצגו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האסלאמית, הם עתה 20 אחוז, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

סובלנות אסלאמית

אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים והיהודים והנוצרים התקיימה באטמוספירה של סובלנות ושכנות טובה. מקורות יהודים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם. יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.

     יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות, כמו יהודי אירופה הנוצרית, כי הקוראן מייעץ "אין כפייה בדת" וגם "לכם יש את הדת שלכם ולי יש את שלי". חוץ מזה, הגישה של האיסלאם כלפי היהודים אינה יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות כפי שהתקיימה ועדיין רווחת באירופה. בדעתם של הנוצרים האירופאיים היהודים, השטן וכל הלא-נוצרים היו בחלקם אספקטים של אנטי-כרייסט. זה היה פחד אמיתי, והוא   סיפק את הבסיס לאנטישמיות והגזענות בת זמננו. אולם, אם יהודי חובק את האסלאם, כל ההבדלים נמוגים והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי אחר. באופן, האסלאם קלט את אנשי הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.

     בדרך כלל, האסלאם לא הציב מעצורים על היהודים והנוצרים לגבי סוג העבודה שלהם ומקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האסלאם לא העניק זכויות-יתר למעמד מסויים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית, או בתוך המערכת המסורתית של הכיתות בהודו.

     באירופה  בימי הבניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג נגד הנצרות. האסלאם, מצד שני, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע כמו השמצה נגד האסלאם והנביא, וכן מאפשרת להם להגן על הדת שלהם בעל  פה ובכתב.

     היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג´יזייה, הואיל והוא סיפק להם את הזכות לחסות אסלאמית. כאשר הכליף העבאסי, אל-מועאתאדיד (892-902), חפץ לבטל את הג´יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו.¹⁸ 

לנדשוט כותב¹⁹ מתקופת האומייה (661-750) והעבאס (750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או התעללות.

     המדינה האסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים והנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה ליהודים באירופה. החל´יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171), תרמו תמיכה כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח´ליף אל-חאכים, הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פאנטיים שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של החליף ב"עם הספר" מאוחר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.

     השר, אל-חאקאני, כתב לח´ליף העבאסי, אל- מועתאדיד, שהוא מעסיק יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח´ליף העבאסי הייתה יותר גדולה מהמוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה בטחו בעם הספר. שני בנקאים יהודים מפורסמים של אז, הרון איבן עומראן ויוסוף איבן פנחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות האסלאם.

     פקודת סולטן שהוציא הסולטן העותומני, מוחמד ה- III  במרץ 1602 קבעה שהגנת הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנאמר לעיל, האי, כתב במאה האחת-עשרה שבתי המשפט האסלאמים לא היו מקבלים את עדותו של יהודי או נוצרי אלא אם כן הוא היה "בן-פלוגתא" כלומר ממלא את חובותיו הדתיות.²⁰

     גישתם של הכמרים המוסלמים וקהל המשתייכים לדת כלפי יהודי ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר בספר ההכנות של אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוגים האינטלקטואלי, הסופי והבורגני, בכולם הייתה אמפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמא, מהלל את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים את החוק האלוהי ואת חייהם של הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו סוגי האומות את שמות האומות שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים, הביזנטים, המצרים, ערבים ויהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן על ההיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האסלאמי, תחום שגם ראשיד אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סיקרו. ישנו גם לימוד עויין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064) שנבע משנאתו ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית באנדלוסיה.

     כאשר הסולטן העותומני, סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק מאדמתו. יועצי הסולטן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה בכפייה. הסולטן בכל אופן, דחה הצעה זו על יסוד שהיא סותרת את החוקי האיסלאם.

     ישנם סיפורים דומים על הח´ליף השני, עומר איבן אל-כתאב, והרביעי עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל על עיראק וצפון סוריה אמר אפילו אם מבצע העבירה הוא יהודי או הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להעשות.

     בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה על ידי הסובלנות בתחומי האיסלאם, כך שקולה מנגד האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי כנופיית טרור שביצעו פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה המערבית, וחברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שהזניחו את דתם והפכו לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתאיסטים, הושפעו בדרך כלל מהפנאטיות הלאומנית האירופאית כמו אריאל שרון, רפאל איתן, מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, באם הם ממפלגת העבודה מהשמאל או מהליכוד בימין, הושפעו.

     בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין האל-כל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקטוליזם. לא היו קיימים ביהדות ובאיסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים והיהודים שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת והתקבלות חברתית. תעודת הסמיכה של הרב דומה לאיג´אזה המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית – משמעות שתי המילים היא "דרכים". בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית´ (מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה) הוא האקויולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או חאדית´ של מוסלמים.

     תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת בחלוקת משנה, גיבוש ומנוח על ידי האיסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האסלאמית (פסק דין דתי) וספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון האסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית. האיסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודים, בניית מקומות לעבודת השם, תמלילים של התפילות, דת ופילוסופיה, ואיסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאסלאם הסוני מותיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת היהודית כמסוכנת לאיסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי. הם היו מיעוט קטן, לעומת זאת הנצרות הייתה דת עם מעמד רב עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז ומתמיד מכיבושי האיסלאם. הנצרות סילקה את האיסלאם מאנדלוסיה, דרום איטליה ומרוב הבלקן ולבסוף פירקה את האימפריה האסלאמית האחרונה ב-1918. ²¹  כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים אין לה שורשים בהיסטוריה של האיסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה מציונות.

     האנאליזה אינה מתכוונת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או איסורים שרירותיים על היהודים, לדוגמא, בלבוש, או בבניית בתי כנסת ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה, למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האיסלמי.  במרכז האיזורים הסוניים, הקהילה היהודית שיגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים היו לעיתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.

העת החדשה

מרוקו

למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באסלאם מיוסדת היטב, בתי ספר ישראלים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואיסלאמי. מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, עוני ומחלות מידבקות, והושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת ושהילדים שלהם קופחו מחינוך כללי. מחמת דיכוי פוליטי לא הייתה להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; הכריחו אותם ללכת יחפים וכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות אליו והמוסלמים חשפו אותם ללעג ומכות.²²  ציונים המתארים את מצב יהודי ערב בעולם האסלאמי בדרך זו הם כולם מתיישבים אשכנזים שהיגרו מאירופה ואמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התיקשורת.

     במאמר בעיתון ידיעות אחרונות (23 ביולי 1976), העיתונאי הפרוגרסיבי, ברוך נאדל, השיב על טענות מופרכות אלו. "כל קהילה יהודית במרוקו", הוא כתב, "הייתה לה מנהיגות  יהודית משל עצמה שהייתה מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעיתים קרובות ביצעו היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים, מתורגמנים, לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו במינהל הצי של המדינה, ויצרו משוררים מצויינים. המוסלמים עבדו במוסדות יהודיים וההיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר. היהודים היו אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו הפרטי של המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום על הסדר האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית – הולנד – ומונה לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה יועץ פרטי לארבעה סולטאנים. סולטן ראשיד מינה יהודי כיועצו וכשר האוצר. סולטן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של היהודים בכל הפעילות המסחרית ובכל משאי המתן עם אירופה."

     משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה השונות. מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859) היהודים במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה. המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמים מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים בתקווה לרכוש כניסה לתוך העניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות. מדיניות זו הובילה ללוחמנות נגד היהודים,

כמו הטבח של ב-30 במרץ 1912 בפז כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו.²³

     ב-23 ביולי 1986 ה-Financial Times כתב "הקהילה היהודית במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן, סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בחג ערב יום הכיפור. החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר סולטן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן, אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן דוד הצהוב אבל סיפק רשימות מיפקד". העיתון הוסיף "הקהילה היהודית התדלדלה מ-300,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, לסביבות 10,000, אבל רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה,  מר דוד עמר, פעם  צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה, אשר בבעלותו המשותפת יחד עם המונרך. מר אמאר, כמו יהודים אחרים ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, קנדה וארצות הברית, מילא תפקיד רחב יותר. הוא שוגר לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות היהודים למכירות כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב."

     לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה ליהודי מרוקו אשר סבלו הכי הרבה מהפלייה תחת השלטון הציוני אשכנזי.

תוניס

השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814 "עם כל הדיכוי שלכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות; את היצוא של חפצים שונים, ואת המונופול על סחורות שונות הם השיגו על ידי רכישה; הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על התכשיטים וחפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, מדע ורפואה מוגבל היה ליהודים...הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים שלשה סוכנים יהודים..."²⁴  בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל המגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.

אלג´יריה

אם כי היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון מוחלט, הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאסלאם העניק להם, כמו שהזכרנו קודם. בתוככי אוטונומיה זו, יהודי אלג´יר שימרו את זהותם מזמן כיבושי האיסלאם ועד  שנוסד שלטון ההתנחלות הצרפתי בין השנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס במטרה שלא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האיסלאמי.²⁵  בזמנים של תסיסה, יהודי אלג´יריה היו נמלטים למיסגדים להתגונן. בשנת 1902, העם האלג´ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו.²⁶

ההתנחלות הצרפתית הצליחה לבסוף להפריד את יהודי אלג´יר ממולדתם ומעמם וכאשר היא הנחילה עצמאות על אלג´ריה ויהודי אלג´יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן, מתוך סלידה לא להיות "אזרחים סוג ג´". במשך מלחמת העולם השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם, ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על קירותיהם את תמונותיו של המלך חסן השני של מרוקו ואביו לאות הוקרה.

עיראק

ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם "כשקהילה זו חיה בעיראק, שיעור הרופאים היה פי ארבע גבוה יותר מבין  היהודים האשכנזים בפלסטין מלפני 1948. 36 אחוז מיהודי עיראק היו מעורבים במקצועות חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות ובנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם העניים, אבל הם היו שיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצויינת, כשהיהודים לומדים אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתים אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי." ערבית הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית  עיראקית, אבל בשעורי החינוך הדתי, התלמידים קראו את התורה ותירגמו אותה לערבית.

     בספרו יהודי המזרח התיכון,²⁷  חיים י. כהן כותב שמספר בתי הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים עם שנת 1948. ראש ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה מוסדות חינוך רק בבגדאד.²⁸  נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים היו מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון  ובתי ספר מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים במוסדות החינוך הגבוה יותר של המדינה, או באוניברסיטאות אירופאיות או ערביות). יצחקי אמר שמחצית הסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ על מלגות ממשלת עיראק היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים עיראקים יהודים סיימו השכלה גבוהה, למדו בעיקר משפטים ורפואה, אחריהם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים מספר למדו במכללה להכשרת מורים.²⁹

     כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה שהתגלמה בציבור בשני אסיפות: הציבור החילוני והציבור הרוחני שויסת את החיים הדתיים. הראשון דאג לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מיסים שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותה. היהודים היו פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק יחד עם אחיהם המוסלמים והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו"ח שוחט (1910) שהוגש לשגריר הבריטי בבגדאד קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי,  המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם.³⁰  הוא חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:

5% סוחרים ובנקאים עשירים

30% מעמד ביניים – סוחרים קטנים

60% עניים (קרי, בעלי-מלאכה)

5% קבצנים

     בעקבות ההתפתחויות הכלכליות ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי, מספר הסוחרים האמידים בשנת 1938-1939 בלשכת המסחר של בגדאד הגיע ל-39, יותר מאוחר הוא עלה ל-43% מהסך הכל, מתוכם היו 10 חברי לשכה יהודים. יתרה מזאת היהודים היו מועסקים על ידי ממשלת המנדט בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במינהלת הרכבות, נמל בסרה וחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921). הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ואחרון אך לא פחות, יחסי האחווה ששררו ביניהם ובין הקהילה המוסלמית בשתי הרמות הרשמית והעממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר מכן בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא ציינה שנפח הסחר היהודי ירד, אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים, מספר הסוחרים היהודים גדל.³¹  הם המשיכו להוות נוכחות רבה באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1 (ראה פרק רביעי וחמישי).

תעמולה אנטי-ערבית

למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת הפנימית והחוץ המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את היהודים בעולם האיסלאמי. המטרות של נסיון מוזר זה הם כדלקמן:

1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של "אחדות לאומית יהודית", משכנות העוני ומה שמכנים "עיירות הפיתוח" הם במצב תמידי של תסיסה מתוקף התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי. המימסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים והעם האיסלאמי, ואמר לספרדים "אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו אותכם מהדיכוי האיסלאמי." כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו, מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו במדינה ערבית אחרת.

2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית אשר קוראת למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות

3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות של התפשטות.

4. בזמן בו ספרדים רבים נכספים לחזור לארצות מוצאם, הציונים מנסים לשכנע אותם ברעיון של "אין חזרה לארצות ערביות או אסלאמיות". יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות ערביות, חוץ ממצרים וחוץ מלמטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל קשרה קשר עם עיראק תחת נורי סעיד על הגירת היהודים, לדוגמא, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.

5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך ההגירה ו"הקליטה" (ארה פרק רביעי וחישי).

6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי והעולם האסלאמי בעיני העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו בנמרצות.

7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית, לאומנית, זו היא מטרה של אנשים שאיבדו הכל, בתיהם ואדמתם, אכן הכל עד לבגדיהם. כך מנסה המימסד הציוני להצדיק את השדידה שלו מן הפלסטינים על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בערצות ערב. הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק על ידי הקשר החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לחתור אל מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.

הערות

1.  איבן הישאם, סורה, 119-123.

2.  נכדו של ג´ינג´יס חאן.

3.  מונח לטיני בדרך כלל בשימוש לתיאור סוגה ספרותית שמשמעותה "שאלות ותשובות".

4.  רג´ואן, 121.

5.  ברון, 93.

6. רג´ואן, 81-84.

7.  עבד משוחרר ברברי של מוסא איבן נוסאייר*, מושל צפון אפריקה תחת האומייה. נחיתתו הראשונה בספרד הייתה על יד איפוא  שהסלע הגדול היה ומאז הנציח את שמו, ג´אבל (הר של) טאריק (גיבראלטאר). היטי, ההיסטוריה של הערבים, 493.

8. מכתב לשרירא גאון.

9. אדלר, 39-42.

10. לונדון, 1937.

11. האנציקלופדיה היהודית, ניו-יורק 1925, כרך 4, 417-418.

12. ראה שם.

13. מסעות בנימין מטודלה.

14. אנציקלופדיה בריטניקה.

15. בלטימור, 1927 ו-1938.

16. יהודים וערבים, 153-154.

17. רג´ואן, 144.

18. רג´ואן, 88-89.

19. עמוד 8 בספרו

20. ששון, דאוד, 7-15.

21. לואיס, 79-86.

22. ראה קירשנבאום, ש., ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, משתמשים בו בבתי הספר התיכוניים.

23. שוראקי, 173.

24. מ. נח, 306.

25. זמנים מודרנים של סרטר, ריצ´אר עיון, 67-71.

26. שוראקי, 125-153.

27. כהן, ח. י. , יהודי המזרח התיכון, 1860-1972,1973,123.

28. טווינה, א. ח., (עריכה), פזורה ושחרור, כרך 5, חינוך יהודי בבגדאד, וועדת בית הכנסת גאולה, רמלה, 1975, 173.

29. כהן, אין להשיגו עוד מהוצאת הספרים, ציטוט, 124-125.

30. אלי כדורי "יהודי בגדאד בשנת 1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס´ 3, אוקטובר 1971, 355-361.

31. שיבלאק, 23-36.