זה היה ליל חורף די רגיל. גשם, קצת ערפל, רעמים, ברקים. נו, אתה יודע איך זה. אז החלטתי להישאר בבית ולשכב מתחת לפוך שלי עם כוס נס וספר באנגלית שאני מנסה לסיים כבר ארבעה חודשים.
אני לא יודע למה, אבל פתחתי את הטלוויזיה, מבלי לשים לב לשעה, ובדיוק שידרו חדשות. הנוהל הרגיל, אבטלה, בורסה משוגעת, הצפות בדרום ת"א… ופתאום, ידיעה שהתקבלה זה עתה, 'חייל צה"ל נהרג בלבנון, שמו עדיין לא ניתן לפרסום'…
חשבתי לי, איזו מסכנה המשפחה של אותו חייל לקבל בכזה יום מחורבן הודעה כזו. ואז אחרי בערך עשר דקות חזרו על ההודעה והוסיפו – 'חייל צה"ל, סמ"ר ערן לוין, נהרג בהיתקלות בלבנון בסמוך לנהר הליטני, חייל נוסף, רב"ט יניב מאור, נפצע באורח בינוני. בהיתקלות נהרגו שני מחבלים.'
אין לך מושג איך הרגשתי באותה שניה… הכוס צנחה לי על הרצפה ואני נכנסתי להלם טוטאלי שבחיים לא קרה לי. אתה, שתמיד אמרת שאתה בסדר וכלום לא יקרה. אבל ככה זה בעצם תמיד, תמיד מי שמת מתישהו אמר את המשפט המקולל הזה - 'לי זה לא יקרה, תפסיקו לדאוג'.
פתאום, הדמעות התחילו לרדת בלי שום הודעה מוקדמת ומצאתי את עצמי בוכה כמו ילד על החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם וכנראה שגם אי פעם יהיה. ואז, בשטף שלא נראה כמוהו התחילו הטלפונים מכולם. עידית, אסף, יוסי, אופיר, תמי, ליאת, שלומית, כולם שואלים אם זה באמת, מנסים למצוא את המצלמה של יגאל שילון למרות שיודעים שבכאלה דברים לא מותחים אף-אחד, בחיים!
וכולם בוכים, לא מאמינים שזה אתה שנהרג שם, על האדמה המקוללת הזאת על האדמה הזאת שכ"כ מגואלת בדם…
ועכשיו, שנה אחרי, הפצע עדיין מדמם וכואב. ואי אפשר למצוא נחמה, כי אין דבר היכול להגיע לרמתו של אדם ולמלא את מקומו, שהרי כל אדם עולם ומלואו הוא… ואתה, איזה עולם ענק אתה היית.
ערן, אני מקווה שאתה שוכב שם בשקט, מסתכל עלינו מגן-עדן וצוחק את הצחוק המתגלגל שלך… תמסור שם לכולם שאתה היית מס' 1 ואם הם לא מאמינים, פשוט תשלח אותם אלינו ואנחנו נלמד אותם מי זה ערן לוין.
אני יודע שטוב לך למעלה כי רע יותר מאשר לנו לא יכול להיות…
מצדיעים לך, אוהבים אותך ומתגעגעים אליך כאן על האדמה הזאת - כולנו…
=======================================
לזכרם של אלה שלא יחזרו שוב
תגובות