ואת עם ג'ינס כחול
מחזיקה לי ביד
הפארק נראה עכשיו כמו מגרש המשחקים שלנו
יכולנו לשלם את החוב
ולעצור הכול
לעיתים גם את היית עוצרת
וקוראת את העיר, כמו ספר
תביטי באנשים, בבתים הישנים
מה שאיבדנו רחוק מכאן
קיבלנו בחזרה
אני מצטט לך משפט משיר ישן
ואת צוחקת
דברים שאספנו,
עכשיו נשמרו בתוכנו
אני שואל מתי נוציא הכול
ואת לא מדברת
הולכים בפארק
אמצע היום
יש מי שעובד ומרגיש חלש
יש מי שקונה את הכול
ולא נשאר לו דבר לעצמו
רמזים ומבטים נסגרים
הכול מתפתל בתוכנו
איבדנו הכול יום אחד
ויום אחרי, שוב יכולנו לשתות קפה
בלי לפחד
תביטי בעיר
סמטות צרות לצד גורדי שחקים
הכרנו את הכול
ועדיין הרגשנו זרים
את לחצת את ידיי
לא ידעתי אם זה פחד
או תחושה של כוח
כול טיפש מרגיש חכם
כול אחד מרגיש מקופח
ושנינו הולכים בשבילים הצרים
אם היינו רוצים לאהוב
היינו צריכים ללמוד הכול מהתחלה
תביטי על הכלבים שרצים לפנינו
הם מכרו את הכול, כדי להישאר שלמים
יש כאלה שמבקשים יותר
ממה שצריך
ונשארים בלי כלום
רעשים וקולות
עכשיו אני מכיר אותך יותר
תביטי בעיר שלנו
יש מקומות שאיש לא היה בהם
ועדיין היא כמו ספר עבורנו
ורק שנינו, הולכים בשתיקה
אני אוהב גם שזה מיותר
את מחייכת אלי, אולי זה חיוך של ניצחון
אולי זה הדבר האחרון שלא מוותר על שום דבר
לאן שלא נדהר, זה יישאר אצלנו
גם העיר הזאת, יש לה חוקים משלה
ואנחנו יודעים להתפתל בתוכה, וגם להיכנע לה
