אני לא הנסיך שאת ביקשת
אני לא החיה
שתצבע את פנייך באש צהובה
אני לא הנער
שחד לך חידות
רק מסילה אחת
שמובילה אל אלף פינות
נכתבים במים
ואז דוהים
מה שמבקשים
כבר לא ישמור עלינו מפנינו
ואני לא
החייל היורד מהגבעות לקראתך
ואני לא
הציפור שנחה על אנטנה מול ביתך
צבעים כהים
מתחוורים אל מול פנייך
אפשר להרעיש
ואפשר להוכיח הכל ברגע אחד
מבוכה על פניי
מתקלפת לאט
אל גיחוך שבחיוך
אל צחוק בלתי נשלט
אני לא הים
שגולש אל מעבר לרגלייך
אני לא האביר שדוהר
לאסוף אותך מן האדמה הקשה
רבים כמונו, כבר למדו ממלחמה
את מה שאיבדנו
הזמן ישאיר לעצמו כשלל
זה הנצח, זו המלחמה האחרונה
ואת עצבך
זה לא יהיה אני
שיכסה בוילון לבן
אני לא הילד
שמשחק מול עינייך
החורף נע מאיתנו
אל סרטים אחרים
שלא נשאר איש באולם לראות
מכחולים בכד
מציירים בדמיון
נעיר את עצמנו
ואחר כך נמשיך
זה לא אני
שנוגע בך ומשאיר כתמים
זה לא אני
שמפרש את חלומותייך כמו מתוך זיכרון
מפרקים את הזרות
לחלקיקים קטנים
את הצל של הפנים
ממנו לא נצליח למחוק את הקווים המיותרים
מתקפלים אל תוך מזוודות קטנות
זה הנצח, זו המלחמה האחרונה
זה לא אני
שישבור את הקירות לחדרך
זה לא אני
שאכתוב את שמנו באבק
