הצלילים ניתזים מתוך הרוח
הם נופלים כמו מחטים על פנים חלקות
אי אפשר לזהות
מה הם רוצים לומר עכשיו
אני מביט החוצה, ונשאר בפנים
מנסה לא להתבלבל עם המציאות
שמשתרעת ממני והלאה
אני שחשבתי, שיש מקום אחר
מגלה כל יום
איך ננעלים השערים, והבית הופך קטן יותר
לא מצליח להבין
איך חשבתי שאני יודע הכל
אבל תמיד אני נופל בנקודות קטנות
נפילות, תבוסות
הכל מתבסס על משהו שלא באמת קיים
ושוב הלילה בא
עוטף את עצמו בשחור
שלא אראה דבר
אין פנסים
שיאירו את הדרך אל החלומות
והצלילים הם חזקים מדי
כדי שאוכל לצעוק
את הזמן הנעלם
את השלווה האבודה
זה לא עניין של גאווה
היא כבר מזמן התפרקה
בטלאים של מציאות מדומה
שמעולם לא הגשימה את עצמה
ועכשיו אני רוצה לישון
שעות נוספות
בלי לעצור את הסחף
לא לתת לרצון לקחת משהו נוסף
להאכיל את המפלצת,
לפני שהיא תקרוס מרגליה
והצלילים נוחתים עכשיו באמצע הגוף
מחוררים חור
ומשאירים אותי על מיטה קשה
זה הלילה שמסתיר את הצלקות
זה הלילה שכותב את זמני
