הר של פתקאות, שעליהן כל שיר יכול להיות.
הר של אנשים שבונים וגם נבנים.
הר של כל דבר, שלנו בעצם, נראה כה מוזר.
הר שבעולם הזה, שרק נחרב ונעלם.
שתי ידים אוחזות, אחת את השניה.
שנינו חבוקים אל מול פני השקיעה.
אך כשקופצים מראש ההר אל תוך התהום האכזר,
מבינים בעצם שלא נשאר שום דבר.
ועכשיו, שכובים על הרצפה, זבים דם ורגש חם.
נושמים בכבדות בגלל אותה ידידות.
הידידות החזקה יותר מכל, ידידות הארוכה יותר, מכל גרגירי החול.
ידידות כה עמוקה בתוך אוקיינוס נעלם.
שלא תתפרק לעולם, שלא תתפרק לעולם.
