יש עלי המון שמועות, שאני משוגע, שאני רוצח, שאני פרנואיד. לעולם לא הטילו ספק שאינני שפוי, יש לי מראה מפחיד. יכול להיות שכולם חושבים שאני פרנואיד בגלל הילדים מלמטה, הם כל הזמן דופקים בדלת ואומרים שהם רוצים להחזיר אותי לשלוותא, אז אני צועק עליהם, ואחר כך חושבים שאני משוגע. מאז שיצאתי משלוותא והפסקתי לקחת תרופות, אני רואה את העולם יותר טוב, למשל גיליתי שיש לי עכברים בדירה, ופעם חשבתי שהעכברים הם בעצם השכנים מלמטה שמנסים לנסר את הרצפה כדי להחזיר אותי לשלוותא. אני כל הזמן שומע את האנשים מעליי מדברים שרוצים להחזיר אותי לשלוותא ברגע ששומעים שאני יוצא מהדירה הם יקפצו עלי, אחר כך הם מתפלאים שאני לא יוצא. יש גם לוכד כלבים אחד היסטרי, שחושב שאני אדם זאב בגלל שהילדים מלמטה אמרו לו, ובגלל זה הוא חושב שאני לא יוצא מהדירה, הוא עושה פטרולים כל פעם שיש ירח מלא מחוץ לדלת שלי. אני שונא את כל האנשים בבניין, הייתה לי תוכנית, אני אכתוב ספר, ואני אחשוב חזק חזק איך אני רוצה שכולם ימותו, ככה שאני לא אדע מה רשום בספר, וכל מי שיקרא אותו ימות. סיימתי לכתוב את הספר, וחיכיתי כשעה לפני שהלוכד כלבים יגיע ושהאנשים למעלה יזדיינו, השלכתי את הספר למסדרון, וחזרתי במהירות לדירה. חיכיתי שבוע בתוך הדירה עד שלא שמעתי שום רעש, אפילו העכברים השתתקו, יצאתי החוצה, היה שקט מפתיע, אולי הדיירים רוצים לעשות עלי אמבוש ולהחזיר אותי לשלוותא? חיכיתי במקום שבע שעות עד שהייתי בטוח שנשבר להם לחכות לי שאני יופיע. יצאתי מהבניין היה עדיין שקט, אולי מישהו הכה בי חזק מאוד עד שהתעלפתי כדי להחזיר אותי לשלוותא? הכיתי בעצמי בכל הכוח מספר פעמים עד שיצא לי דם מהלסת, ככה ידעתי שזה אמיתי. המשכתי להסתובב ברחובות הריקים, ראיתי פיצוציה עם אייס קפה מוכן רק בשבילי, הייתי צמא, אז שתיתי אותו, זה היה נראה חשוד מאוד, אולי מישהו שם סם שינה לתוך האייס קפה, כדי להחזיר אותי לשלוותא? תקעתי אצבע בגרון כמו איזה בולימי והקאתי לכל עבר. הרגשתי הקלה, שאני עכשיו מודע לכל דבר אפשרי שיכול להחזיר אותי לשלוותא, היה עדיין שקט בכל העיר, אולי גם שקט בכל העולם? לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר האדם היחיד על פני אדמות, חיפשתי דרך טובה להתאבד ללא כאבים. מצאתי את הספר שכתבתי זרוק מחוץ מסעדה תאילנדית, חשבתי שזאת דרך טובה להתאבד, ובטח גם בלי כאבים, אז קראתי את הספר עד תומו. זה היה הספר הכי גרוע שקראתי בחיי, אפילו מטומטם, לא היה חיבור בין מילים, סתם מילים זרוקות וחסרות ערך.
אולי הספר אף פעם לא עבד? אולי בעצם תמיד הייתי לבד? אולי הכול עדיין בראש שלי? עצמתי את עיניי לרגע, וכשפתחתי לא ראיתי כלום, אין גוון, סתם ריקנות, אני לבדי, לגמרי לבד. לפחות עכשיו אף אחד לא יחזיר אותי לשלוותא.
