הנה עוד לילה מתבזבז. במקום לכתוב ספר על חיי, לעבור על תמונות של הוריי המתים, להכיר מישהי לחיים, אני שוב מוצא את עצמי ברחובות תל אביב, מריח כמו קיא מעורב עם אלכוהול, בוכה. זהו אותו לילה מבוזבז כמו שאר הלילות, כלב נהפך לילד מוכה ובודד, איש מרכיב משקפיים יוצא מחנות משקאות וגונב לי את חיי, הכוכבים נעשים לדמעות זולגות לתוך עיניי. כן, אלו ערבים שקופים, שאני לא מסוגל להפסיקם, הם רודפים אחרי, צועקים, ולא מפסיקים. לאחרונה הלילות מתארכים, מלאים, רצופים, רק הלילות נראים, במקום אור שמש הנופל מזגוגיות משקפיו של אבי במרתף, מול אמי, החשכה, נתיז דם יוצא משפתיי, ואני רק בוכה. אני לא רוצה להפסיקם, אני מעדיף את הלילות על החושך הכואב במרתף. באותו לילה מתוך החשכה יצא ערפד, הופיע עם משקפיים, עם שיניו מנשק אותי נשיקה כואבת, נשיקה ששואבת את כל דמי מגופי. באותו לילה אמרתי שזה יהיה הלילה האחרון שמסתיים כמו כל שאר הלילות, הייתי מול הירח באדן החלון, הירח התחזה לזגוגית משקפיים, ממנו זולגת דמעה של דם, אמרתי זהו, אני מסיים את השתייה לתמיד, הלילות האלו מפסיקים, הרגתי את האור היחיד במרתף, אוכל גם להרוג את החושך. רצתי לאדן החלון.
