אני זוכר את הימים
שרצינו להיות משהו
עטפנו את עצמנו
בהילה של חכמים
אדישים למציאות
הסכמנו לפסוע בכל שביל
רק כדי לנסות להוכיח
שהוא לא מוביל אל הבית הנכון
החלומות עדיין עטופים בצלופן מוכתם
אני זוכר איך כתבנו כל שטות
כמו אמירה שיום אחד
תהיה לה עדנה
תביטי על המציאות, אמרתי
היא לא לוקחת אותנו בחשבון
ואת צחקת ואמרת
אנחנו ממציאים כל יום משהו חדש
אבל שנינו בפנים הרגשנו
שהעולם ממשיך
ורק אנחנו מכבים את האור
יש גיל כזה
שהימים מתחלפים מהר
ואי אפשר לעמוד בקצב
מה שעישנו אתמול
היום, אין לנו שום תזכורת
חלמנו על בית, עבודה
כסף גדול, בגדים נקיים
חשבנו שאם נגיע לקצה
נוכל משם
להמשיך כרגיל
דיברנו על אכזבה
ואחר כך על בדידות
ואלוהים יודע על מה
שירים שכתובים במעגלים
עד שהם מתפוצצים מזעם
כל מה שסיפרנו לנו
נשמע דמיוני, אחרי ששתינו ערב שלם
אספנו בדלים, ותמונות
מי שהיה איתנו, לא חשב
שיש משהו בחוץ
ואלה שהיו בחוץ, בתוכנו רצינו להיות כמוהם
גם אחרי שצחקנו להם בפנים
אני זוכר את הימים ההם, שמשכנו עד אין סוף
ואז גילינו
שאין להם טיפה לתת לנו
יום אחד התעוררנו, כול אחד הלך לדרכו
היום אנחנו מביטים
ורואים, איך החיים מקדמים אותנו
בכמה צעדים
חשבנו פעם שנוכל ללכת לבד
עד שגילינו
שאנחנו לא יודעים לאן מובילים השבילים
תגובות