ראיתי את הגוף שלו צונח ונחבט בקרקע בחוזקה. "אני לא מאמינה..." הייתי בפאניקה נוראית. "מה?! מה קורה פה? בבקשה שמישהו יגיד לי שזה חלום..." צעקתי ולא יכולתי להאמין. רז ניגש לעברי. "תמר, תרגעי... בואי, אני אקח אותך מפה, אל תסתכלי לשם..." הוא ניסה לאחוז בידי אך ללא הצלחה. דחפתי אותו "איך אתה מדבר?!" צעקתי עליו, "הבן אדם המדהים הזה, ה... ה... אני אוהבת אותו!" צעקתי בכאב. "הוא כבר לא נמצא עימנו יותר..." רז לחש. "תגיד לי שזה לא קורה... תגיד לי שאני חולמת, שאני עוד עמט אתעורר מהסיוט הנוראי והכואב הזה..." ביקשתי בצער עמוק כל כך ובחרטה שאפילו לא אמרתי שלום. כמה אנשים בחלו להתקבץ מסביב. "מה קרה?" שמעתי את השאלה הבלתי נמנעת. המון אנשים ניסו להתקרב אל הגופה של אסף שלי, הבן אדם שכל כך אהבתי... ניידת האמבולנס כבר התרחקה משם במהירות. כל כך רציתי לרוץ, להיעלם, לראות אותו, שוב... "אני מצטער להודיע, אך הנער אסף מורג מת", אמר הרופא בשעה מאוחרת יותר. השורה הזאת, השורה הקצרה, ההחלטית והכל כך כואבת וקשה לעיכול, ננעצה בליבי כמו סכין. הרגשתי כאב חד מפלח את גופי. כמו דקירות של סכין, כמו כדורים של אקדח שנורו לעברי בבת אחת... הלב שלי נשבר, הנשמה שלי, או לפחות חלק ממנה, נעלמה... ושום דבר, גם לא הכוח הגדול ביותר בעולם, לא יחזיר אותה אלי, וגם לא את אסף שלי... פניתי אחרוה והתחלתי ללכת. המחשבות טרדו את מנוחתי. "איך בן אדם רגע אחד עומד, ובבת אחת – ברגע השני הוא כבר מת, צונח בחבטה גדולה וכואבת כל כך על האדמה? איך???" לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך, עליו. דמותו עמדה לפני, מחייכת כמו תמיד. ועכשיו אין יותר חיוך, הוא עלה לשמים ביחד איתו. אסף שלי מת. ההלוויה נערכה באותו יום בשעה 17:30 אחר הצהרים. הגופה הייתה עטופה בבד לבן, מובלת על האלונקה, דוממת ושלווה כל כך. וכולם מסביב בוכים. "הוא כבר במקום טוב יותר..." אמו נפנתה אלי והסתכלה במבט של עצב. הדמעות החמות שזלגו מעיני המשיכו במהירות ואט אט הפכו לבכי תמרורים. בכי של עצב טהור. של כאב שבלתי ניתן לסבול אותו. הקבורה נעשתה וראיתי את הגברים מכסים את הקבר בחול. הנחתי את הזר עם הסרט השחור על הקבר, ושמתי אבן קטנה בתוך האדמה – עמוק בפנים. לאחר שכולם הלכו נשארתי שם לבדי, מתבוננת בעצב גמור כל כך בחול שכיסה את הגופה שלו, של אסף שלי, האדם שאהבתי כל כך, האדם שלעולם לא אפסיק לאהוב... וכיצד אוכל? היינו האנשים הקרובים ביותר בעולם, הוא ידע עלי הכל ואני ידעתי עליו הכל. כנראה שלא ידעתי רק דבר אחד... איך הוא מת? איך ביום בהיר אחד הוא עמוד ורגע קטן לאחר מכן הוא צונח ומת? מה לא היה בסדר? השאלה ניקרה במוחי למשך זמן רב כל כך. לא יכולתי להפסיק לחשוב. לא יכולתי להפסיק לבכות. אסף שלי, האדם האהוב עלי ביותר בעולם – מת. הוא פשוט מת... התחלתי לצאת וללכת בחזרה הביתה, כשבביתי מצאתי את המכתב האחרון שאסף כתב לי, לפני יומיים, כשחגנו 8 חודשי חברות. והנה עכשיו, אנחנו כבר לא ביחד, אנחנו בנפרד. נהיה ביחד רק כשאעלה לשמיים גם. רק כשאמות גם אני. וזה יהיה עוד זמן רב למדי. לא האמנתי שאוכל לשאת עוד כאב גדול כל כך ואובדן עצוב כל כך... ואסף... אסף שלי כבר לא סובל יותר. הוא למעלה, הופך למלאך ששומר על כולם, למרות שהיה מלאך גם פה, על האדמה. ועכשיו הכאב גדול עוד יותר, האובדן בלתי ניתן לקבל חזרה. ואני פה לבד. הלכתי לביתו וראיתי את משפחתו יושבת שבעה. עליתי לחדרו שבקומה השניה ועברתי אט אט על חפציו, מריחה את ריח האפטר שייב המשכר שלו, מסתכלת בתמונות שלנו ביחד. ועכשיו הכל נגמר. ועכשיו אני פה, ועכשיו הוא כבר שם. והמרחק ביננו עצום, בלתי ניתן לגישור. הוא שם למעלה, אני פה למעלה. הוא מלאך, אני אדם. והשוני ביננו גדול כל כך עכשיו, אך עם זאת אנחנו דומים. מעולם לא ידעתי להסביר את הדמיון ביננו, אבל שנינו ידענו שאנחנו דומים, וידענו הכל זה על זה. אימו נכנסה לחדר וראתה אותי יושבת על המיטה מחבקת את התמונה שלנו ביחד. "הוא היה חולה", היא אמרה אחרי מספר שניות של שקט, "הוא מעולם לא סיפר לך על כך, כי לא רצה שתדאגי, אבל הוא היה חולה... ובגלל זה הוא מת. בגלל זה הוא נפל. בגלל זה הוא כבר לא נמצא פה איתנו יותר..." היא פרצה בבכי ועיניה האדומות נראו חלולות כאילו אסף לקח את כל האושר שבחיים ממנה, את טיפת האור היחידה, וגם ממני. "הוא...", לא ידעתי מה לומר. "אני יודעת להגיד לך דבר אחד, אסף היה רוצה שתמשיכי בחייך, שלא תתאבלי עליו יותר מידי, תחיי, יש לך עוד שנים רבות..." היא אמרה לי. "וכיצד אוכל? אני אוהבת אותו אהבה עצומה שבלתי ניתן בכלל לתאר בכלל... הוא אני ואני הייתי הוא והוא חלק ממני, והחלק הזה נגמר ומת... והחלק הזה יחזור אולי רק כאשר אמות גם אני, רק כאשר אהיה עימו, חבוקה ובטוחה בין זרועותיו..." בכיתי. יצאתי מביתם והלכתי בחזרה אל ביתי. הכאב היה גדול מידי עבורי, קשה, כואב. והאובדן פשוט היה עצום. ולא יכולתי לשנות את המחשבה שלא אראה אותו יותר לעולם. אני יודעת שזה לא בסדר, ושאסור לי לעשות את זה, ואני באמת מצטערת, אבל החיים שלי איבדו כל משמעות מהרגע בו איבדתי אותו. והם יקבלו בחזרה את המשמעות רק כאשר אהיה איתו ביחד, שם למעלה. אני מצטערת. מצטערת כל כך. על הכל. אל תתאבלו עלי ותנסו לשכוח. אני פשוט לא הייתי חזקה מספיק בשביל להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה בחיי. נשארתי מאחור, וכעת אני למעלה, אולי איתו, אולי בלעדיו. סליחה. אחזתי בסכין עם הלהב הגדול ביותר שמצאתי ונכנסתי לחדר האמבטיה. התחלתי המלאכת החיתוך. חתכתי את הורידים בידיים, הרגשתי כיצד הזמן עובר וכיצד הדם אוזל מגופי, אט אט. הרגשתי סחרחורת מוזרה וקוצר נשימה. צנחתי על הרצפה של האמבטיה. מוות. עליתי לשמיים. וראיתי אותו, את המלאך היפה שלי, עם הכנפיים הלבנות פרושות לצדדים והתקדמתי לעברו. הוא זיהה אותי וחיבק. היינו ביחד. שוב ביחד. הפעם לנצח נצחים, לעולם.