נשכבתי על הבמה, הסתכלתי על השמיים הכחולים, העננים. השמש סינוורה אותי, אבל לא היה לי אכפת. השמש היא סתם תירוץ לא לשכב שם, על הגב – בלי דאגות. אבל היו לי יותר מידי דאגות, למרות שעשיתי את עצמי מאושרת. החיוך לא ירד מהפרצוף שלי, אבל הכל היה מסכה אחת גדולה. מסכה ל"אני" האמיתית, והעצובה. ורק מי שמתמקד בעיניים שלי ליותר משתי שניות, יכול לזהות את הכאב, יכול לראות שהן חלולות, בלי טיפת אושר. מסכה של פנים מאושרות על עצב בלתי יתואר. ולמראית עין באמת שקשה למצוא סיבה לא להיות מאושרת, אבל זה לא משהו חומרי שחסר לי, זה משהו רגשי, הלב שלי. האהבה הזאת אליה אני כמהה כל כך וזקוקה לה נואשות, כמו אוויר לנשימה. השמש כבר התחבאה מאחורי העננים, ונהיה לי קר. פחות אור, יותר צל – מקום קודר. נהיה קודר כמעט כמו הלב שלי, כמעט כמו הנשמה שלי, הכאב הנפשי. גם לשמש יש מסכה שהיא נוטה לעטות על פניה, מפסיקה לחייך ועוטה מסכה של עננים – של קדרות. אני כבר לא יודעת מה מסכה ומה לא. האם השמש עצובה? האם השמש מאושרת? קשה לי להבחין, למרות שנדמה שלי זה יהיה קל יותר, הלא אני נמצאת באותו מצב בדיוק. ואצלי המסכה היא מסכת שמחה, שמסתירה את היגון והעצב, והכי הרבה – את הכאב, שנמצא אצלי בפנים. לפעמים אני רוצה פשוט לקרוע את החוטים ולמתוח אותם לאין קץ עד שירדו כבר מהפרצוף, ויראו לכולם שכואב לי, כל כך כואב לי... אבל תמיד יש סיכון של כאב, כאב המתיחה והקריעה, וניפוץ האשליה, שרק נראית מתוקה. העננים נעלמו והשמש חזרה, זורחת, מקרינה אושר ושמחה. הפכפכה כל כך... בתוך זמן לא רב יכולה לעטות על עצמה מסכה ומיד להוריד אותה. רק אצלי זה לא פשוט כל כך, הלוואי וזה היה קל, ולא כרוך בכאב עצום כל כך, של חוסר הבנה או אולי חוסר תקווה. כן, חוסר תקווה, זה מה שיש לי. והשמש הזאת שאמורה להבין אותי יותר מכולם, מראה בדיוק אותו דבר, כאבו לפעמים גם שמחה. והאושר שאני מקרינה כלפי חוץ יכול היה להיות אושר אמיתי, אלמלא לא היה כואב לי כל כך מבפנים, אלמלא יכולתי להשלים את החסר – את האהבה, את הלב שנשבר כבר מזמן... את התקווה. אבל האושר הזה הוא מסכה אחת גדולה שמאחוריה נמצאת נערה בת 17 בלבד, עם כל כך הרבה כאב וחוסר תקווה. וזה היה הרבה יותר פשוט אילו רק יכולתי לקום מהשכיבה הבטלנית ונטולת הכוחות על הבמה, לעבור למרכזה, לעמוד מול קהל צופים גדול ונרחב ולצעוק... ולבכות... זה זיוף אחד גדול! חסר משמעות. חסר אהבה. חסר תקווה. זה אני. ואז הכאב מקריעת החוטים המתוחים יצוץ, הכאב הזה, המרירות הבלתי נסבלת הזאת, שכל כך קיוויתי שלא יגיעו – הם הגיעו. ואנשים פתאום יבואו וישימו לב שאני באמת לא מאושרת כמו שנראיתי, "מה באמת? שמתם לב..." הייתי רוצה להטיח בהם. אבל המילים נעתקות מגרוני, שכבר כואב מהצעקה, שכבר עולות בו אט אט הדמעות שכל כך רוצות לפרוץ החוצה. אבל גם הן עוטות על עצמן מסכה כזאת של חיוך. דמעות של אושר? לא יתכן. אני לא אתפלא אם יום אחד כבר לא יהיה לי כוח יותר לשמחק ולהעמיד פנים. אני לא שמחה. ואז יבוא שלב של שבירה. השבירה הפנימית שלי, ובמידה מסוימת גם חיצונית. אבל הכאב הזה, שאני כל כך מנסה להסתיר ואולי להעלים, ישאר תמיד. הוא הפך להיות חלק ממני, חלק בלתי נפרד מאישיותי הכואבת. והוא יהיה תמיד, לפחות עד שהעולם הזה כבר לא יהיהצבוע כל כך. כל העולם הזה הוא מסכה אחת גדולה – לניסיון פתטי לשלמות. ואני חלק מהעולם הזה, ואולי כבר הגיע הזמן להרים ידיים, להיכנע. אבל לא – לא יכול להיות שאני חלשה עד כדי כך, כל כך פתטית, כל כך צבועה, שאני אשבר תחת הלחץ העצום שאני נתונה בו, תחת הכאב שאופף אותי כבר זמן רק כל כך. אני אחיה, גם אם זה יגזול ממני כל טיפת אושר שבעולם, אני לא יכולה להיכנע. פשוט אסור לי! אולי יום אחד, אנשים יפסיקו להיות אטומים כל כך וכל אחד יצא מהבועה שהוא יצר לעצמו, יקום ויעמוד זקוף על במת החיים ויצעק את כל מה שאני כל כך רוצה להגיד, אבל כבר לא יכולה. הכל פה זה מתיחה אחת גדולה, מסכה של שלמות, שהיא בעצם הדבר הרחוק ביותר משלמות. מסכה של אושר שמאפילה על הייאוש וחוסר התקווה, והכאב שנמצא אצל כל אחד מאיתנו. השמש תמשיך לזרוח, תעטה על עצמה מידי פעמם מסכה של עננים, פעם תקרין אושר, פעם לא תקרין דבר, רק תעטה מסכה של עננים. ועדיין לא ברור מה המסכה בדיוק האושר או הייאוש... ואני אמשיך לעטות על עצמי מסכה של אושר, כמו שכולם חושבים, ומידי פעם, בלילה, ארטיב את הכרית בדמעות. דמעות של כאב, כאב שרק אני מסוגלת לתאר.