מעשה והייתי מהלך בסמטאות ירושלים של פעם,

השמש נטתה לשקוע באופק אדמדם,

גגותיה של עיר הנצח הסמיקו בצבע השני,

ואני בין סמטאותיה מבקש הייתי, לשוח את תפילת המנחה.

אלוקים שבשמיים ידע רצוני, והקרה בדרכי את בית התפילה.

נרגש הייתי ובעודי ממלמל פסוקי שיר ושבח למקום על חסדו,

דחפתי את דלת ההיכל הגדולה, ולעיניי נתגלה המקום בהדרו,

הגבאי נמוך הקומה, ששפם עבות עיטר את פניו, פקד: "של נעליך"

תהיתי, האם מנהג מקדש אבותינו הוא זה? או שמא מנהג בני המקום?

אך החמה כבר החלה טובלת בים צבוע בדם, והיום תכף נטהר,

בעוד זוג אנפילאות חוצץ בין רגליי לבין שטיח הרצפה המרשים, פניתי לארון הספרים, ומכותל המזרח הספקתי לשמוע "אללה הוא אכבררר"...

או אז הבנתי את גודל הטעות...