הוא הלך לו בטיילת חצי מאושר חצי מעורער מצד אחד הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו וזה נראה לו מספיק כדי להיות שמח, אף פעם לא היו לו דרישות גדולות מדי כדי לשמוח אולי זה בגלל שאף פעם לא היו לו  יותר מדי סיבות, מצד שני הוא פחד ובגלל זה התערער, הוא פחד שהכל ייגמר  הוא ידע מניסיון חייו  שאצלו שום דבר טוב לא נמשך לאורך זמן, איכשהו משהו תמיד נהרס והורס איתו הכל, הוא צעד לו בטיילת על רקע הגלים, בדיוק חזר ממנה היא גרה ליד הים "כל כך כיף לגור ליד הים" חשב לעצמו ותיכנן איך יבנה להם בית על החוף רק לשניהם בלי שכנים מרעישים שיבואו בדיוק באמצע נשיקה בעלת פוטנציאל מיני לבקש חלב או סוכר או סתם להיות נחמדים ולשאול לשלומם, ובלי רעשים מלמעלה של ילדים קופצים שיהרסו את הרגע הרומנטי שהוא יעמול כל כך כדי ליצור אותו, תוך כדי מחשבה אסף צדף לבן בצורת לב מהרצפה והביט בו "מחר אני אעשה בו חור וייתן לה אותו כסמל לאהבתי" חשב " הרי אנחנו כבר חודש ביחד" אחר כך הביט בים בספינות הרחוקות תמיד אהב לספור אותן, תמיד היו שם רק שמונה, הים היה בשבילו סימן לחופש למרחקים פרוצים של חלומות ושל תפילות נסתרות הים היה בשבילו הכל, אם היה יכול כבר מזמן מזמן היה עזוב הכל למענו...

הוא הלך בטיילת עדיין מאושר אבל מעורער, לא מעורער באהבה שלהם וגם לא ברעיון של בית על שפת הים, הוא היה מעורער כי משהו היה שונה בה משהו היה מרוחק היא הייתה שקטה היום והעיניים הכחולות שלה אמרו עצב כאילו כבר לא טוב לה, הוא התחיל לרעוד ספק בגלל הקור ששרר בחוץ ספק בגלל הפחד שהתחיל להציף אותו " תמיד זה נגמר" הדהדו לו המילים בראש אבל הוא בפעולה אנושית אופיינית לחלוטין הדחיק את המחשבה וברח אל מחשבות אחרות, ככה זה בני אדם תמיד בורחים אבל לצערנו הבריחה היא רק זמנית, הוא שוב חזר ממנה, הוא אוהב את הבית שלה יש בו משהו ביתי מעבר לארבע קירות וסלון -יש בו אהבה, לו כמעט אף פעם לא הייתה אהבה, הוא לא אהב את הבית שלו בשבילו הוא מעין מקלט לילה, האמת הוא לא אהב כלום פרט לנשים הוא אפילו לא אהב כל כך לגעת בהן הוא אהב רק לשבת ולדבר איתן ולדעת שמישהו אוהב אותו, זה עשה אותו מאושר, שוב הוא ספר את הספינות באופק שוב היו שם שמונה,  כמו בכל יום אחר שוב שקע בחלומות על חופש ולחש לים תפילות נסתרות ושוב הסכים בלבו שאם היה יכול כבר מזמן היה זורק הכל למענו...

"אהבה תמיד נגמרת", "זה כמו אוויר שמתרוקן" הוא חשב לעצמו, דווקא ביום גשם כזה היא אמרה לו, הדברים הרגילים : חוסר התאמה , חוסר באהבה ועוד הרבה חסרים שונים ומשונים שרק בנות יכולות לחשוב עליהם , היא גם החזירה לו את הצדף הלבן בצורת לב שניקב ותלה על צוארה כשחגגו חודש הוא לקח תנופה גדולה והשליך אותו לים, הוא היה קצת שיכור והרבה מדוכא, הוא שוב ספר את הספינות וכשראה שמספרם הוא שוב שמונה הבין שבחייו שום דבר לא ישתנה הוא שוב יאהב ושוב יחלום על חיבור בין שתי האהבות הגדולות שלו הים והאישה ואז שוב הכל ייגמר, תוך כדי מחשבה הוא פשט את חולצתו הכתומה והחל ללכת לעבר הים תחילה המים הקרים נגעו בו והוא חזר אחורה כאילו נמלך בדעתו אך כשראה את האור של האוניות באופק הסתובב שוב והתחיל לרוץ ולשחות ובמוחו חשב " אני לא נותן לו בית וגם אישה כנראה לא אביא לו לעולם אז לפחות את חיי אתן לו, את כולי אני אתן לו" חשב ושחה עד צאת נשמתו ממנו...