לא אהיה עמכם,
אלא בתוך כל אחד ואחת מכם.
ליד תיבת הדואר, בפינת רחוב סואן,
אשב עימכם בסעודת הערב...אהיה לצידכם
אך לא תוכלו לראותי, לאחוז ידי.
רק לחוש, להרגיש כשם שהרגשתם עמי.
זכרו אותי ברגענו הטובים, הרעים,
העצובים, רגענו המאושרים.
זכרו את תגובותיי והתנהגותי,
את חיצוניותי, אם זה הכרחי...
סודות רבים יתגלו לכם שלא אהיה,
הרי אם לא שמרתי קצת טעמים לעצמי
מה היה נשאר לי?
חלקכם לבטח ימתיקו, אחרים יחמיצו,
דעו כי מעולם לא רציתי לפגוע בכם.
אני, אזכור את אלו היפים מבפנים.את החכמים,
מהם השכלתי.
את אלו שאת האמת אמרו בפניי,גם אם מרה היתה,
אלו שרצו בי, נזקקו לי.
המצחיקים, בחברתם מצחוק אל הרצפה נפלתי,
איתם ימים שחורים נהפכו ורודים.
אזכור אתכם, השאפתנים, שדחפו גם אותי מעלה כשהרמתי ידיים.
את אלו מבניכם שהקדישו מזמנם למשמע בעיותיי ומכאוביי,
את אלו שגרמו להם.
אתם שיעצתם לי...אם כי לא תמיד הקשבתי.
אלו שלא פחדו לחבק.
בעבר אמרתי "גורל לא קיים. אדם הוא השולט על מעשיו, על כולם"
עתה, מבינה אני שאין זה כך.
על כן אהוביי, לא תקוננו.
הרגישו, עודני בכם.
בידי תאחזו כאשר יגיע יומכם.
