בס"ד
כמו אוניית מסע, משא, זקנה ועייפה, נגררת ונכשלת עמוסת עמל שנים, בעור שיני חזרתי לבסוף מכל ההפלגות, המלחמות, היבשות והאיים
בחזרה אלי - עכשו אני עוגנת בנמל הבית- לא אזוז
אנלא אזוז בשום פנים
גם אם
הצופרים יריעו
הילדים יקיאו
ההורים יבקרו
השכנים ידברו
התלמידים ישתוללו
והטלפונים בכל מסדרונותי הארוכים יצלצלו ויצלצלו
אנלא יכולה יותר להענות בכלל, אינני.
את איברי הענקיים והכבדים כל כך קשרתי
בכבל מפותל כקוברה מנומנמת
אל מזח מיטתי הנאמנה
הכל מושך אותי למטה, אל הבוץ בקרקעית, אל המנוחה
, הצבע מתקלף ממני
זקן האצות הירקרק נשרך מחרטומי אכול החלודה וסיפוני העץ שלי חורקים בקול צרוד בהתנועע הגלים השמנוניים שבמבדוק.
מבדוק אחרון שכוח,נבדל משאר כל כלי השייט
כך, כל החורף, בערפל ובעשן ובזוהמת הנמלים המחניקה נותרתי מתנודדת כשיכור לא מתקדמת לא רואה לא מבינה לא מצליחה לשמוע
כועסת, מוותרת מתדיינת ותוהה, ומתעצבנת,על מלחים וקבלנים ופועלים שבקרבי, על איספור חפצים, פרטים פקידים והררי ניירת
ועל הזמן הנע במעגלים ללא תכלית ללא תקווה ללא תועלת
רבה ומשחקת במחבואים ובתופסת עם עצמי וכל הזמן נכשלת
וכל הזמן הזה בלי מפות, בלי אותות, בלי נצחונות והפסדים- בלי ערך
ורק אני שם כל הזמן עם המשפץ האלו-קי שמתעקש לא להאיר לי את הדרך
עד
שבא הבוקר בוקר של שבת אחת
אנלא אומרת
שהגיע זמן ההפלגה
גם לא בטוח שזה מה שמתבקש או שרצוי לי
אולי אינני כבר ספינה בכלל אבל
הגיע האביב ושוב הכל פתוח
הים שקוף, העננים טובים אלי
ושמי התכלת כבר אינם כל כך ריקים גבוה מעלי.
תגובות