אני עומד רחוק ממך

כול המחשבות יכולות להרוס

הייתי מחבק אותך

אם לא הייתי אומלל

את עומדת עם שמלה פרחונית

בקצה הרחוב, איפה שזוגות חולפים

סגרו את הכביש

יכולת לדמיין את הזמן נע

וזה נאבק בתוכך

שאלת, למה אני לא מחייך

למה בשש בבוקר, רצים בי שמות

אני לא יכולתי להסביר דבר

אז צחקתי מזה

עומד במרחק ממך

זה הזמן וזו המחשבה

פעם יכולנו לגעת קרוב, עד שלא נותר מאיתנו כלום

רק רטיבות וקור

מחוגי הזמן התחילו לרוץ, ולי לא היה אוויר

אחרים כבר התחילו להכיר את החיים,

כמה אפשר לדמיין את עצמנו

בנקודה אחרת מכאן

המחשבה הזאת שהטוב נע, ורק אצלנו הוא הסתבך

בובקובסקי אמר פעם שהוא לא ציני, הוא אומלל

יכולתי להאמין לו

את מביטה בי, לא יודעת אם זה פחד שעובר או צער

באור אחר, אנחנו נראים עדיין מחובקים

אבל שנינו מוותרים, יש בזה מהות בלתי מובנת

שאלת למה אני חושב כול הזמן על העבר

ואני שאלתי למה את לא חולמת לעולם

בסוף נסעתי, שחזרתי לא מצאתי אותך

עומד במרחק רב ממך

מביט בידיים

הפצעים הגלידו, הדימום נמשך

גם את הפחד שמרנו

יום אחד ננצל אותו

הייתי אוהב אותך יותר

אם זה לא היה מפרק אותי.