מביט בלילות על הקירות הלבנים אני בטח שפעם היו שם מטורפים שרצו ועכשיו מסתתרים כוכבים קטנים שמעירים את הלילה עוד רגע נשרפים אין מנורות להחליף אין דרכים לכבוש ואני שואל את עצמי מה יהיה בסופי? האם סופי, להיות כמו כולם? אולי אשתגע ואכנס לבית משוגעים אחשוב שאני משה דיין או סטלין קטן כולם הרי אותו הדבר מביט מהחלונות על האנשים ברחובות מה הם מדמיינים לעצמם האם גם אצלם, הראש מתפוצץ מחשבות פחדים על היום של מחר אולי הוא לא יבוא לעולם אני עלול למות ברגע בתאונת דרכים או בסופרמרקט שכונתי אני עלול לקחת איתי את כולם ואחר כך להתבייש בעצמי מול המזבח אלוהים בוודאי מחכה לחוטאים להציג בפניהם את כוחו ואני משוחד מכאבים מוכן למכור את עצמי עבור רגע של שקט ושלווה מה יהיה בסופי? האם אתמכר למרה, ואני לי ליפול אל תוך קופסא שחורה מביט בלילות על אנשים שחוצים את הכביש בדרך חזרה או מהתחלה אני לא יודע את התשובה אולי אני חולה, אולי אקח כדור כזה שירגיע את הכול, יניח לי לחיות בשקט בלי לפחד מחלומות אלוהים זה מעיר אותי כול פעם מחדש הפחד האינסופי, שמחר בבוקר יהיה אותו הדבר דברים רגילים שמופיעים על הפנים מין נקודות שחורות נטולות כיון חסרות רחמים מביט על עצמי, מביט על הסביבה בתוך הבטן, קרבות בראש כניעה מה יהיה מחר? משתגע באופן סופי נותן את ידיי למנצחים הגדולים הם ייקחו אותי, יעשו בי שפטים ירפאו אותי מכול חטאיי, האם השיגעון הזה מביא עמו תשובה האם גם הפחד לא מסתתר מאחורי שום דבר? מה יהיה בסופי, האם אהיה כמו כולם? חייל בצבא השיגעון, קורבן של אל מטורף אולי אהיה נפוליאון במסווה של ילד קטן