כשהעיניים שלי עברו עליך בפעם הראשונה, חדרת לי ללב כמו אחת מהסיכות שאתה רגיל לדקור בהן. שאתה רגיל לפרוץ את דרכך דרכן, בשפע היחידי שעוד מותיר אותך שלם ומחזיק אותך חי. וקרנת אלי אור שזור שדיבר מתוכך כמשתולל, שולל ושוב משתולל, אל האומץ להאמין בקש ממני להתפלל. כקול אלי קרא, אתה מקור המעיין המתגבר ונפלאת הבריאה. ההכל שבכלום כמה סונורתי מהכמיהה, אותה כמיהה. XXX זה נחצב במצחך ונצרב מעינייך, אני יודע, אני נחל אני הדרך לרפאך, אך הדרך יבשה מכבר,שחוקה ועברה פתולים הרבה. ואת דורכת על חלוקים שחרוכים בי לזכרונות, ולחשת אלי שהם אותו הכוח שנפך בך תמיד לאשליות, שנופצו עוד פעם מהכמיהה, אותה כמיהה. XXX את ניצבת שם בתמימות, ילדה קטנה, וזו אותה הסיכה שדוקרת אותך לראשונה, ואילו את ליבי לנתח לקרעים מזמן גמרה. וכשאני מבקשת לפרוק בחזרה רק חלקיק אור שוזר, כל מה שניסית היה לשלוף אותה החוצה, מהר, לא לתת לה להטמע, לא לתת לי להתבלבל, ובקסם השוא כרחפת להעלם, בין מימדי הכמיהה, אותה כמיהה. XXX אך מרגע שבדמי הרעידה סערה, מעייני לפרוץ אליך ישירות התחננה, באותה כנות, חשיפה, אנרגיה אין סופית. מבקשת ממך אל תמנע מלהחליט, האחז בי, אני רוצה, למלאך מחדש, לזרום בתוכך, להשיב אותה עטרה ליושנה. ָההאחזות הטמונה בהבזק השנייה, תובעת ממך שברירון כמיהה לאהבה, אותה כמיהה, שכשחר היא לנו תקוה.ָ