חלק ראשון: הייתי כמעט רדומה לגמרי, כאשר הרכבת הגיעה לתחנה בה הייתי אמורה לרדת. הבטתי סביבי בבהלה, תפסתי במהירות את תיק הצד שלי ויצאתי במהירות הבזק מפתח הקרון. בעודי מהלכת לכיוון היציאה מתחנת ארלוזורוב בתל-אביב העפתי מבט חטוף בשעון והיתחוור לי שנותרה עוד שעה וחצי עד הפגישה עם מר גולדמן. בינתיים התיישבתי על אחד מהספסלים הצהובים בקומת הכניסה ולגמתי מכוס השוקו החם שקניתי לעצמי זה עתה. אוף איזה קור. שייגמר כבר החורף הזה חשבתי לעצמי. הז'קט הדק שלבשתי ממש לא הספיק לחמם אותי ועוד בשעת בוקר כה מוקדמת: 6:45, אבל הייתי מוכנה לסבול את הקור הזה ואת המגפיים בעלי העקב הדק שהסבו לי אי נוחות מרובה על מנת שהופעתי תהיה מחוייטת ומרשימה ותסייע לי לקבל את המשרה הנחשקת, הרי לא כל יום הזדמן לי להתראיין לעבודה אצל עורך משנה של מגזין נחשב כמו "אנשים כמונו". עליתי על קו 63 של "דן" וירדתי לאחר רבע שעה בערך, בקפה ג'ו בדיזינגוף כפי שנאמר לי אתמול בטלפון מפיה של מזכירתו של מר גולדמן. נותרו לי עוד 25 דקות עד הפגישה ולכן החלטתי שוב לערוך מעיין סימולצייה ווירטואלית בין מראיין ומרואיינת שבמקרה זה, זו אני. החלה לכאוב לי הבטן כניראה מהתרגשות ושוב הזכרתי לעצמי לא להיכנס ללחץ, לענות בבטחון על מה שאשאל, לשמור על קשר עין עם המראיין ולהציג את עצמי על הצד הטוב ביותר. "אלוקים בבקשה תעזור לי לקבל את הג'וב הזה", נשאתי תפילה קטנה בליבי. זהו הגיע הזמן. פסעתי לתוך בית הקפה בצעדים בטוחים אך עם זאת מאולצים. איך אזהה אותו? חשבתי. "גילי"? שמעתי מישהו קורא בשמי. כן? עניתי בהיסוס. בוקר טוב! אני בן גולדמן עורך המשנה של "אנשים כמונו". נעים מאוד! אני גילי פלד. "בואי נשב ונתחיל בראיון!" מיד לאחר שהתיישבנו בפינה הימנית הקרובה לבר, המלצרית הגיעה ושאלה בנחמדות יתרה: "רוצים להזמין?" אני הזמנתי הפוך קטן חלש ומר גולדמן הזמין הפוך רגיל. "גילי, ספרי לי קצת על עצמך!" הרגשתי כמו בבלינדייט, רק שהפעם הבחור מאוד מאוד מצא חן בעיני, לפחות מבחינה חיצונית. היו לו העיניים הכי מדהימות שראיתי בחיי,צבען היה ירוק וצלול, שער שחור, קצוץ ומסוגנן, שפתיים ורודות ובשרניות. "גילי תתעשתי, זה לא דייט ובטח לא זמן לפנטזיות רומנטיות ודמיוניות." צעקתי על עצמי ביני לביני. "טוב אז שמי גילי פלד, בת 26 מחיפה, בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים, בתקופת לימודי עבדתי כעורכת בעיתון של אוניברסיטת חיפה, בנוסף לכך בשנתיים האחרונות אני מתפקדת ככתבת שטח בעיתון "צפון אחד העם" ומקריינת ברדיו האיזורי. "נחמד" הוא ענה, משהו שנשמע כציניות מסויימת. "את יודעת שיש הבדל תהומי בין עיתון מקומי ומזערי- ורדיו איזורי, לבין המגזין היוקרתי "אנשים כמונו". פשוט אין מה להשוות." ענה בנחרצות. לפתע הוא כבר לא ניראה לי מדהים וצ'ארמי. "המשרה המוצעת היא משרת עורכת תוכן במדור בריאות ויופי, מה שדורש ניסיון רב במדור כזה או דומה לפחות, וזה אני מבין שאין לך." הרגשתי כמו אפס מאופס על שהחלטתי להתראיין למשרה שאולי גדולה עלי בכמה מידות לפי מה שנאמר לי זה עתה. "גילי, אנחנו ניתן לך תשובה תוך שבועיים וחצי, בינתיים אנחנו מראיינים מועמדים נוספים." "בסדר גמור ויום טוב". עניתי כאשר ידעתי בתוך תוכי שאין כמעט שום מצב. חזרתי לתחנת ארלוזורוב בדרכי חזרה לחיפה, קבעתי עם חברה להפגש לקפה בכרמל. לאחר שלושה שבועות, קיבלתי צילצול לסלולרי. "גילי, שלום מדבר בן גולדמן ממגזין "אנשים כמונו" ". חלק שני: התעוררתי מוקדם לצילצול השעון המעורר של הסלולרי שלי המכוון לשעה 5:30, פוסעת בעייפות לעבר המקלחת. בעודי מחכה לזרם מים חמים, משחזרת לעצמי איך אתמול הוצעה לי משרת כתבת שטח במקום עורכת תוכן שאויישה ע"י מועמד אחר: "התפנתה משרה נוספת במדור בריאות ויופי בשיתוף ערוץ 10 בטלוויזיה ומכיוון שיש לך ניסיון קטנטן ככתבת שטח, חשבנו שמשרה דומה אצלנו תתאים לך יותר." ניסיון קטנטן מה? איך הוא מעז? הציניות של בן גולדמן הנכבד לא נגמרת, לא חשבתי שעבודה של שנתיים ככתבת שטח די טובה בשילוב לימודים די אינטנסיביים זה ניסון "קטנטן". "כמו שאת כבר יודעת משרה זו היא סביב השעון, מה שאומר שלפעמים יום עבודה יכול להתחיל בשעה 8:00 בבוקר ולהסתיים ב-21:00, ולפעמים יום עבודה יכול להתחיל ב-10:00 ולהסתיים ב-17:00. הכפיפות היא לעורך תוכן, השכר ההתחלתי הוא מינימלי וכן כל כתבת שטח אמורה לגרוף רייטינג לתוכנית הרלוונטית וכך בעצם תהיה אינדיקציה ליעדים שלך שיתוגמלו בהתאם. למרות שהעבודה היא לא קלה, האנשים פה במערכת הם כמו משפחה ויהיו נכונים לעזור לך בבעיה הקטנה ביותר. אני חושב שזו הזדמנות גדולה לבחורה צעירה בתחילת דרכה, מה את אומרת? זה יכול להתאים לך?" לא ידעתי כל כך מה לענות לו מאחר וציפיות השכר שלי היו גבוהות יותר, ובנוסף אני אצטרך לשכור דירה באיזור המרכז, אך מצד שני ידעתי שאתרגש ואתגאה כל פעם מחדש שמתחת לכתבותי, השם שלי יתנוסס ובסיקורים בטלוויזיה אני יופיע. "כן, אני חושבת שזה יכול מאוד להתאים לי." עניתי. "אוקיי, אז מאחר והזמינות היא מידית, תיצטרכי להגיע כבר מחר בבוקר למשרדינו לחפיפה והתלוות לכתבים." בשעה 09:00 התיצבתי במשרדי המערכת הנמצאים במגדלי עזריאלי קומה 12, הצגתי את עצמי בפני פקידת הקבלה וזו אמרה שמר בן גולדמן עוד מעט יתפנה אלי. לאחר 5 דקות של המתנה הוא הגיע. "בוקר טוב גילי, בואי איתי בבקשה אני אעשה לך היכרות עם כל העובדים ואנשי המערכת." המשרד הינו גדול ובעל עיצוב מיוחד ומרשים: על קירות המסדרון המרווח תלויות ארבע תמונות ענקיות עליהן מצוייר נוף טרופי ופסטורלי, הקירות צבועים בצבעי שמנת כאשר הקיר החזיתי הוא בעצם ציור הלוגו של המגזין בצבע לבן ובורדו, הריצוף משלב אריחי קרמיקה בצבעי חמרה בהירים, המשרד כולל תת משרדים המיועדים למחלקות השונות: הנהלה, הפקה ועריכה, גרפיקה, כספים. לאחר הכירותי עם אנשי המערכת נתבקשתי להתלוות למשך היום לכתב אילן גבע שגם הוא כותב בדרך כלל במדור בריאות ויופי. "נעים מאוד גילי, אז כמו שאת כבר יודעת את מתלווה אלי ואל הצוות שלי היום, אני אמור לסקר שני כתבות היום: כתבה אחת- בנושא כולסטרול ולשם כך אנו צריכים להתייצב אצל ד"ר שמעוני בשעה- 11:00 בבי"ח תל השומר- כתבה זו אמורה להופיע יום חמישי הבא בטלוויזיה בנושא יום בריאות של ערוץ 10, כתבה שניה- בנושא ספינינג, אנו אמורים להיות מתוזמנים ל-14:00 בגבעתיים ולהפגש עם סיוון קידר מנהלת מכון כושר "2 לייפ"- כתבה שתופיע במגזין שלנו. בינתיים את יכולה להכין לך קפה ובעוד 10 דקות נצא לדרך." לאחר שבוע מייגע של התלמדות והתאקלמות בעבודה שעומדת להיות ממש לא פשוטה, ובעיר גדולה וקצת הזויה, שכרתי דירה במרכז ת"א עם שותפה, הורי כמובן עזרו לי מבחינה כלכלית (לפחות לנקודת ההתחלה) ודואגים להתקשר כל בוקר ולוודא שהכל תקין. אני מאוד מתרגשת לקראת כתבתי הראשונה בטלוויזיה בעוד כארבעה ימים: השמנת יתר אצל ילדים- נושא שהיה לי קל להתחבר אליו מאחר וגם אני הייתי ילדה שמנה. הוספתי, מחקתי, שוב הוספתי וערכתי מחדש עד שהרגשתי שזה זה. זוהי הכתבה שלי. "היה מקום לשיפור, אבל בסך הכל זאת היתה כתבה טובה ובערוץ שיבחו אותך". כך אמר לי מר בן גולדמן למחרת בבוקר ומיד מיהר לענות לשיחה בנייד שלו. החלטתי לקבל זאת כמחמאה גדולה ולהמשיך מלאת מוטיבציה לעוד יום עבודה.