מתוך הספר "me אני?" שיצא בהוצאת "גוונים" פעם חלמתי להיות מפורסם. רציתי שכל העולם יכיר אותי. שיהיו לי אלפי מעריצות שיקרעו מעלי את הבגדים, שאנשים יעצרו אותי ברחוב כדי לבקש ממני חתימות, שיכתבו עלי בכל העיתונים, ושיהיה לי מועדון מעריצים. הכל כבר היה מוכן, היו לי משקפי שמש (שלאנשים ברחוב יהיה קשה לזהות אותי), היו לי כל מיני משפטים מוכנים לומר לעיתונאים שיראינו אותי ("בחיים הפרטיים אני בן-אדם הרבה יותר צנוע"), עבדתי על חתימה מקורית (איזו חתימה תהיה הכי 'מגניבה'? ברורה? מקושקשת? רק שם משפחה, או גם שם פרטי?), התלבשתי בצורה שונה ("אני לא רוצה למשוך תשומת לב, כך התלבשתי תמיד"), והכי חשוב- התעלמתי במופגן מאנשים 'רגילים' (סליחה?! אני הולך להיות כוכב ענק, מי אתה שתדבר איתי? למה שאני אחזיר לך טלפונים?). הכל היה מושלם ! עכשיו היה חסר לי רק דבר אחד – פרסום (אבל זה פרט שולי). בהתחלה הייתי יושב בבתי קפה. יום אחרי יום, במשך שעות, הייתי יושב ומחכה שמישהו יגלה אותי ("אני יודע שאני מושך תשומת לב, אבל זאת לא אשמתי, זה בא לי באופן טבעי"). הייתי יושב ועושה את עצמי נורא עסוק (מדבר בפלאפון עם כל מיני אנשים [דמיוניים] מאוד חשובים), שותה כוס קפה הפוך לוהט במהירות (כדי שיחשבו שאני ממהר לאיזו הפקה חשובה) ומעשן סיגריות ("אני מת להפסיק אבל אני מכור לזה בגלל כל מני טראומות ילדות [אמא שלי הרביצה לאבא עם מרלבורו אדום... מכאן יש לי טראומת ילדות]"). אחרי שנה של ישיבה בבתי קפה בלי שאף אחד יגלה אותי (בעצם מישהו גילה אותי, אבל זה היה ילד קטן שחשב שאני משחק איתו מחבואים) החלטתי לעבור למשהו קצת יותר פרקטי – החלטתי שאני אתחיל ללמוד משחק. נרשמתי לבית הספר הנחשב ביותר בתחום (בית הספר – "הכוכבים הגדולים ביותר של המחר" עם מורים שהיו הכוכבים הקטנים ביותר של האתמול) ושם למדתי במשך שלוש שנים. יצאתי משם עם ידע עצום (הייתי התלמיד היחיד מכולם שידע לחקות צנצנת זיתים), והמון קשרים (עד היום אני מנסה לפרום אותם, אך ללא הצלחה). אחרי שקיבלתי תעודה, נרשמתי לסוכנות קטנה המחתימה אומנים מתחילים. קיבלתי אמרגן צמוד שהבטיח לי שתמורת כמה עשרות אלפי שקלים הוא יהפוך אותי לסופרסטאר בקנה מידה עולמי ("עוזי חיטמן יהיה כלב לידך"). כמובן שהסכמתי, חתמתי ושילמתי. הצעות העבודה לא איחרו להגיע... הבעיה היא שהן לא הגיעו אלי. ידעתי שככל שהזמן יחלוף אנשים יגלו את הפוטנציאל שבי. ואכן, אחרי כמה חודשים הגיע הרגע ! בבת אחת עשרות טלפונים, תחנונים ובקשות אין-ספור... בפני מי לא התחננתי... אך לבסוף הצלחתי להשיג תפקיד מרכזי באופרת סבון ישראלית. הצלחתי להתקבל כניצב באופרת סבון פופולארית. שיחקתי מלצר שמביא צנצנת זיתים לאחת הדמויות... בכל אופן, אחרי תפקיד עומק ראשי שכזה, שדרש ממני כל כך הרבה הקרבה וייסורים, הרגשתי שאני רוצה ללכת על קו קצת שונה. החלטתי, כמו רוב האומנים הגדולים, להוציא דיסק. להיות זמר. היה לי כבר הכל – היו לי בגדים של רוקיסט (שלקחתי מבועז שרעבי), תסרוקת 'מגניבה' (כמו של צביקה פיק), גיטרה חשמלית (זאת שאביב גפן ריסק בערד 94). עכשיו כל מה שהיה חסר לי זה רק שירים. פניתי אל מיטב היוצרים כדי שיכתבו לי. אל הסופרסטארים הכי גדולים. אבל אחרי כמה טלפונים הבנתי שאני בעצם רוצה להיות זמר איכותי ושאני לא מוכן להתפשר על דברים (כמו כסף. הם דרשו ממני כמה עשרות אלפי שקלים). אז פניתי ליוצר הכי איכותי בישראל. אדם שבאמת מאמין באומנות שלו, שלא מתפשר, שיודע לעמוד על שלו... פניתי אל נחום לוי, הזמר המוביל בבאסטה של דויד בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. ברוב טיפשותו הוא אמר לי שאין לי קול מספיק איכותי ושאני גם לא מספיק יפה. נפגעתי, אבל אני מוכן לקבל ביקורת מאומנים באמת גדולים. בסוף החלטתי לכתוב בעצמי ולעצמי שירים. לקחתי את הגיטרה וספר אקורדים והוצאתי את כל הרגישות שבתוכי. את השירים הקלטתי באולפני "חרטה" שבדרום תל-אביב, והתחלתי להשמיע את הסקיצות לאנשים. לא היה אחד שלא אמר שאני אדיר ! (היו הרבה יותר). אמא שלי אמרה לי – "יש לך קול מדהים כמו של הלן קלר, וגם שמיעה מוסיקלית כמו שלה", חברים שלי אמרו לי – "אתה כותב מילים לא פחות טוב מפיקסו" (אני לא ממש זוכר מי זה, אבל באמת הושפעתי מאוד מהכתיבה שלו). באינטרנט כתבו לי אנשים – "אנחנו לא מספיקים להוריד את השירים שלך מ"קאזה"... אנשים אחרים מקדימים אותנו ומוחקים את הקבצים". אכן, זאת הייתה השעה שלי. הייתי בשיאי ! תוך זמן קצר אירגנתי הופעות במועדונים (אומנם הייתי צריך לשלם לאנשים שיבואו, אבל מהר מאוד מצאתי קהל קבוע של אנשים שהיו באים לכל הופעה. אנשים טובים, באמת ! הם ידעו שיש לי בעיות כלכליות והיו דואגים להביא לי עגבניות וביצים). השנים חלפו, ועדיין לא מצאתי את הדבר שבאמת יהפוך אותי לכוכב גדול כמו שתמיד חלמתי. אבל בלילה, במיטה, כשאני לבד עם עצמי, אני יודע, אני רואה את זה כל כך ברור ! יום יבוא, יום יבוא, ויגלו גם אותי !