לאבא היקר, שדי הרבה זמן נעדר, כי לפני 8 שנים הוא נפטר, וחלל גדול בליבי הוא פער. לאבא היקר, שזמנו בעולם הזה כבר נגמר, ולמרות שזמן זה היה די קצר, הרבה דברים יפים הוא יצר. אבא - מילה אחת ושתי הברות, שטומנות בתוכן המון המון משמעויות. אבא, חבל שחדלת להיות, כי כל כך רציתי שתמשיך לחיות. אבא, מותך השפיע עליי לא פחות ממחלתך, כי אני מאד אוהבת אותך. ואני עדיין לא מבינה, למה אלוהים בחר בך, והפגיש את המחלה הזו דווקא איתך. אבא - זה לא פייר, אבל אין מה לעשות, כי אתה כבר הפסקת להיות. גופך ונשמתך נפרדו לדרכים שונות, לדרכים טובות ונעימות. אני לא חושבת שהגיע לך לסבול יום וליל, ולפחד מה יקרה אם הבלון ייגמר או יתקלקל. לקחת כל כך הרבה תרופות וכדורים, ולהיות בבית חולים, במקום עם האישה והילדים. לעבור ארבעה ניתוחים לא מוצלחים, ותמיד להמשיך לחייך - כמו הפרחים. להמשים ולחייך גם במצבים הכי קשים, בשביל ההורים, החברים, האישה והילדים. כי תמיד היית "ילד טוב" וגיבור, ולמרות ששנאת שיחוררו לך את העור, תמיד נתת לרופא אותך לדקור, כי בסוף המנהרה - ראית את האור. תמיד קיווית והתפללת לאלוקים, שלא ינחית עליך עוד דברים רעים. שיחזק אותך בכל המצבים הקשים, כי הרי אתה "גבר", ורגיל לעמוד בלחצים. אבא, עמדת באתגר הזה יפה מאד, וזה בכלל לא היה סוד. אתה תמיד היית דואג ועוזר, מפנק, מבשל, מנקה ומסדר. והמשכת כך לתפקד גם במחלה, עד כמה שניתן, ולמרות המיגבלה. המיגבלה ביכולת לנשום בכוחות עמצך, ללא כל מכונה או בלון לצידך. ובנוסף, הדאגה המתמידה לכמות חמצן מספיקה, וגם לתרופות וכדורים - צריך אספקה. התפילה והתקווה שהמצב לא יחמיר, ושאת רמת החמצן לא נצטרך להגביר. כי אם את רמת החמצן מגבירים, זה אומר שאנחנו בדרך לבית החולים. והרי זה מכניס אותך לסיוטים, כי לבית החולים אתה הולך, רק אם ממש חייבים. ואז באים כל השיכנועים, ובמקרה הצורך, גם ויכוחים. ואם המצב טוב יחסית, אז אנחנו מתפשרים: אם בלילה תרגיש לא טוב - אז מייד נוסעים. ואכן, לא מעט פעמים, באמצע הלילה הובהלת לבית החולים, אם באמבולנסים ואם ברכבים פרטיים. ולכן, עד היום יש לי סיוטים כשאמבולנסים עוברים. ואז מתחיל התהליך השגרתי והארור: מיון, בדיקות, ואז אשפוז או שחרור. אם זה שחרור - אז אתה שמח ומאושר. ואם אשפוז - אתה מיד נכנס לדיכאון לא קצר. דיכאון שיפוג רק כשתשתחרר הביתה. כי את בני הבית יותר מכל אהבת, וגם בני הבית אותך מאד אהבו, ולך תמיד עזרו ודאגו. אבל, אבא, כניראה שאלוקים "עשה חושבים", אחרי שלושים ושמונה חודשים. ואלוקים כנראה הגיע בעצמו למסקנה, או שאולי לזעקות כאביך הוא ענה, ואז, הוא החליט לקחת אותך. כי אולי גם הוא אוהב אותך. אולי אוהב אותך כל כך, שרצה אותך לצידו - שתהיה לו למלאך. ואכן, נשמתך הזכה והנעימה, בגן-עדן מקומה. הגן הכי קסום בעולם, שממנו אתה צופה שומר על כולם: על אמא, עלינו ועל כל הקרובים והמכרים, שאותך עדיין אוהבים, מעריכים ומוקירים. כי הם תמיד חוזרים ואומרים: "אדם מיוחד כמוהו לא כל יום רואים". אבל אותך, אבא, אנחנו כבר לא רואים, אותך, אבא, אנחנו רק מרגישים. מרגישים קרוב קרוב ללב, בכל רגע - שמחה או כאב. אבא, תמשיך לשמור עלינו מלמעלה, ולהקשיב למחשבות ולגעגועים, בעיקר בלילה. ותהיה גאה בנו, כי יש לך ילדים טובים, שבך הם מאד מאד גאים. אנחנו משתדלים להיות ילדים טובים, כמו שחינכת אותנו, באותן מעט שנים. לא כל כך הספקת לראות אותנו גדלים, ועל זה כולנו מאד מאד מצטערים. אבא, אני אומנם זוכרת אותך יום יום, אבל איני יכולה להיאלם דום. אתה מספיק חכם, ואתה בטח יודע, שהחיים נמשכים, כי ככה זה בטבע. אלה שבמרומים ואלה שמקורקעים, צריכים להמשיך לחיות, זאת כולם יודעים. ורק עכשיו, אולי קצת מאוחר, החלטתי להפסיק לחיות את העבר. מעכשיו אסתכל רק על המחר, ואת זה אני מבטיחה לאדם הכי יקר. האדם הכי יקר לי בכל העולמות: עולם הגוף ועולם הנשמות. אני מבטיחה לך, אבא, שאמשיך לחיות ולשמוח ולהסתכל תמיד הלאה. את זה אני מבטיחה לך, כבת לאב, מה שאומר שאני אעמוד בהבטחה, ללא כל רבב.