הוא תמיד עובר כאן, כל יום.. בחור ישיבה, גבוה, כיפה סרוגה.. הלוואי וידבר איתי.. פעם פניתי אליו.. אבל הוא מיהר.. ואמר בקול עניו: "תודה, תודה.." והסתלק מהאופק. זהו, מחר.. מחר אני עוקבת אחריו! בוקר, השעה שבע ארבעים וחמש- חיכיתי לו.. כמעט נירדמתי פתאום הוא הגיע.. הלכתי אחריו, יותר נכון, רצתי אחריו-- במדרגות, בין סימטא לסימטא.. שמרתי על מרחק.. שלא יחשוד.. הוא עצר.. הסתכל לצדדים ונכנס לשם.. אה, אני מכירה את הבית הזה, אבל תמיד חשבתי.... (אין לי זמן מיותר..) בלי לחשוב פעמיים, גם אני נכנסתי לבית הרעוע, הוא הסתובב אלי ואמר: חיכיתי לך.. מה? נדהמתי חיכיתי לך.. פעימות הלב שלי התחילו לפעום בחוזקה, בקול רועד, שאלתי: לי?? אז... איך ידעת שבסוף אבוא... אם לא הייתי באה.. היית ממשיך לחכות? הוא הביט שמאלה.. גם אני הפנתי את מבטי על הקיר היה כתוב: "אדווה ורועי-גורל אחד" הייתי בשוק.. רועי? אז ככה קוראים לך?!? פעם ראיתי את המשפט הזה ברחוב שלי ו.. גם על פתק שעל המקרר במקום שבו אני עובדת... אף פעם לא הבנתי... אז, מי אתה? --- העניינים התגלגלו, לאחר שלושה חודשים-התארסנו.. היתה לנו את "ה"- חתונה, כולם היו שם.. היתה שמחה כזאת- לא מהעולם הזה.. בשעה טובה, נכנסתי להיריון.הלכתי להיבדק- אמרו לנו לחזור בעוד שבועיים.. הופתעתי, שבועיים זה מועד קרוב מידי.. אבל, זה הריון ראשון, אני לא כל-כך מבינה בזה. לאחר שבועיים, נכנסנו לרופא.. --- כל הדרך בכיתי.. וחשבתי.. בעלי רק חשב, לא דיברנו בנסיעה.. מה אפשר לעשות עם בשורה כזאת?!? לקראת סוף הנסיעה.. בעלי אמר בקול חנוק: "אדווה, זה הניסיון שלנו..ואנחנו נעמוד בו" הסתכלתי עליו, הוא היה חיוור.. אבל היה לו אור של תקווה בעיניים.. וכך- עברו להם תשעה החודשים של הכנה.. ילדתי תינוקת..לקחו אותה מהר מחדר הלידה, לא נתנו לי לראות אותה.. הרגשתי ממש בסרט- "איפה הילדה?", צעקתי... אמרו לי:" תנוחי, תנוחי.." בעלי נכנס לחדר הלידה- הסתכל עלי במבט לא ברור..ואמר: "עמדנו בניסיון" הכניסו את התינוקת לחדר הלידה, החזקתי אותה.. "אנחנו הורים לילדה בריאה, מזל טוב" נתתי לו את הילדה שלנו, היסתכלנו אחד על השני.. בלי מילים.. הרגשנו את השמחה העצומה.. שלבסוף- נולדה לנו ילדה בריאה ושלמה.