נעמי.
זמן כה רב.
זכרת אותי? אני ,
אני שייך לך , ידעת זאת? אני זה שחיכה לידך בלילות של בכי ושל עצימות נפש שהתגלגלה ברצון כפייתי למות.
אני יודע אותך , יודע תנודותייך. אני זה שזוכר מעגלים אותם יצרת בחוגך תוך כדי ריקוד.
אני זה שמצא את הנקודה שלך , הנקודה בה את בוכה , או צוחקת. הנקודה בה את מאושרת , או שבורה.
הנקודה בה את את.
ובאותה נקודה גם אני , את הצלע שנלקחה. את חלק אלוה ממעלה שניטע בגן כדי שנלטפו.
ואני נמצא בך , בנקודה המשותפת לכח והייעף , לרוח והחומר , לתקווה והיאוש , לי ולך.
אני בך כשאת מתעוררת , מוחה את עינייך ומחייכת חיוך ראשון. גם אני מחייך איתך , גם אני מודד אותך בסרגל שאין לו ולו שנתה אחת מדוייקת. שיניתי את אמותי בשבילך , את מדותי רחבתי כדי להכילך בעוד אותי אני לא מכיל.
שלך
