כבר עברו חודשיים מאז.
והגיע החורף.
והשמיים בוכים, לפעמים
גם אני
ונזכרת בך, בי, בנו
וכואב.
כואב כי היה לנו טוב...
ולא היה טוב באמת.
כי אתה לא היית אתה.
ולא ידעתי...
ויש עננים,
ולעיתים מבליחה השמש ויש עוד תקווה.
ואני מפחדת לגעת,
והכל עוד סגור לי עמוק בפנים.
כי הלכתי ממך,
כי לא יכולתי אחרת.
ואתה שם, מחפש את עצמך.
יודעת ולא נוגעת.
ואלי- שיבוא כבר האחר, האחד, היחיד
כי חיכיתי, ציפיתי, כלתה אליו נפשי.
והגשם שיורד מוחה כל שנאה וכעס
ונשאר רק הריח של האדמה הלחה
מתחדשת, מייחלת, מתגעגעת...
לאביב חיי, לשמחת הנשמה
לחלק ההוא של היחד הטבעי.
שיבוא.
ואנצור ואשמור ואשקהו.
מבטיחה.
כי הפעם אני מוכנה....
תגובות