הוא: קם. תווי פניו ממוטטים, מאוכזבים, גופו רועד, כהר געש לפני התפרצות: " באתי לכאן מתוך אמונה שאפשר לגשר, מתוך רצון לדבר, לחבר. עכשיו, אני כבר לא מאמין בכך. הפער גדול מדי, ואני לא רואה איך אפשר להמשיך לחיות פה יחד. צריך להקים פה שתי מדינות- מדינה דתית ומדינה חילונית". עוזב את החדר. היא: יושבת עדיין... ליבה נחתך לשניים לשמע דבריו. כל כולה לבה רותחת בעצב בלתי נגמר. בדמה כאב אינסופי, ופחד מציף אותה. פחד שזה באמת יקרה, שזה רגע לפני. בחדר ממשיכים לדבר, הרוחות סוערות. לא מצליחה להקשיב, לא שומעת מה הם אומרים. לא מסוגלת לתת לו ככה- להעלם עם הקביעה המוחלטת שאין תיקון. שנייה. שתיים. נצח. עוזבת את החדר, מחפשת אותו. מוצאת. מתקרבת. פנים אל מול פנים. הוא: פנים של זעם, אכזבה, כעס, חוסר הבנה, יאוש. היא: פנים של עצב, כאב, התלבטות, חוסר ישע, פחד. תהום נפערת ביניהם, בקע עצום מעמיק, מרחיק אותם יותר ויותר זה מזה. מילים עוברות ביניהם. עומדים. הוא: לא מאמין אבל מוכן להקשיב, הזעם עוד מפכה בו. היא: מיואשת, מחפשת גלגל הצלה שירגיע, דימעה בזווית עינה. מילים... מילים... מתיישבים. הוא: תווי פניו מתחילים להרגע, עיניו מחפשות תקווה, אך הוא עדיין מתנגד, מסרב לקבל, מסרב להאמין שאפשר. היא: כואבת אבל קצת פחות, מחפשת את הנקודה בעיניו שתאמר לה שזהו, שהוא שב לתקווה. מתקשה להאמין שתמצא. מילים... מילים... התהום שביניהם מתחילה להתמלא, הבקע שנפער כבר קצת פחות עמוק, פחות רחוק. הוא: האור מתחיל לחזור לעיניו, רגוע. נשימתו שלווה, רוצה להאמין, מנסה למצוא את הדרך, מאפשר. היא: נרגעת. יודעת שמשהו זז בו, זז בה. מוצאת את הדרך אל ליבו, מאמינה שאפשר. מילים... מילים... מתקרבים. מחייכים. מקשרים. הבקע שביניהם נתפר אט אט בחוטים של תקווה, של דיאלוג עדין, של אנושיות... הוא: את דתייה בסדר, אבל כל השאר... היא בסדר, אבל... הוא בסדר, אבל... מה עם כל השאר??          (מסוג החוויות המכוננות...)