אין לי מה לספר לך אין לי מה לספר לך דף, חזרתי היום הביתה התיישבתי מול המחשב פתחתי אותך כקובץ, אני מביט בך ו..... אין לי מה לספר לך דף. אולי תספר לי אתה משהו, כמו למשל איך זה לחיות בתוך המחשב, תקוע עמוק מאחורי מסך מרובע שלא עושה דבר חוץ מלמלא אחר ההנחיות שלי: פתח קובץ, סגור, העתק, הדבק. תגיד, לא נמאס לך מהעסק הזה, לא מתחשק לך לברוח? פשוט לקום ולעזוב הכל, להתנתק מהמחשב, לגלוש החוצה וללכת לטייל. תראה איזה לילה יפה בחוץ, רוח נעימה, כדאי לך. אני מבין שאתה לא מעוניין. למה? אתה שואל. פשוט מאוד – כי אתה עדיין כאן. תקוע. בתוך המחשב. אתה רוצה לצאת? אז צא. נו.... צא! למה אתה מחכה? לצערי אני לא יכול לעזור לך, אני לא יכול להגשים את משאלות לבך. רק אתה יכול לעשות את זה, זה פשוט מאוד: קבל החלטה, תתכנן איך אתה מבצע אותה ואז תעשה! רגע.. אולי זה לא כל כך פשוט, כי אני ניסתי את זה היום וזה ממש לא עבד. רציתי מאוד לעשות משהו, קיבלתי החלטה, תכננתי יפה מאוד ושרציתי לעשות פתאום שמעתי כל שצועק "לא, לא עצור!" אתה מכיר את הקול הזה?, אתה יודע למי הוא שייך? אם כן אני אשמח אם תגיד לו להפסיק, תגיד לו שהוא מקשה עליי את החיים. בעצם.. למה אני פונה אלייך, גם אתה כבול, כבר שעה שאני מנסה לשכנע אותך לצאת לחופשי. ונראה לי שאתה מעוניין. אבל משהו מונע מבעדך, ואל תיתן לי תירוצים כי אני יודע שאפשר לצאת מהמחשב. גם אני עברתי את זה פעם, כשהייתי תקוע בתוך המחשב, עד שקמתי - נעצתי בו מבט חודר, ואמרתי לו בטון תקיף: "תפסיק, אני לא מוכן לזה יותר!". והנה אני – אדם חופשי, ואתה עכשיו ממש כמו העבד שלי, מה שאני לוחץ מייד מופיע עלייך. הנה עכשיו אני רוצה לכתוב "תפוח" איזה יופי, ועכשיו "נרקיס" אההה, איזה נקניק אתה כל מה שאכתוב תבצע. נראה אותך קורא עליי תגר, נראה מה אתה שווה. "טמבל" ,סנג'ר, כלומניק". "אפס, אפס, בובה, גולם, חסר עמוד שדרה". היי רגע, מה אתה עושה, תפסיק! די! לא.. אני לא רוצה לכתוב את זה. אל תעשה לי את זה דף. מספיק!. אני מצטער, אני לא רוצה לכתוב על זה, כבר התגברתי. חשבתי שזה עזב אותי ועכשיו אני אדם חופשי, דייייי! טוב, אני אכתוב את זה, רק תעזוב אותי בשקט ואל תציק לי שוב: "אני אוהב אותך, אני רוצה שתחזרי".