מהדורה מיוחדת
ישבתי מול הטלויזיה כפי שאני רגיל בכל ליל שישי, אחרי שהאצבעות הדקיקות שלי עם הציפורניים הארוכות שאני מזמן כבר לא מכרסם כי חברה שלי לא מרשה לי "אני אוכל לך את האצבעות, אם תכרסם אותן", כך היא אומרת ואז אני נוהג לחתום את פיה בנשיקה חצופה, דילגתי איתן על כפתורי השלט "ארבעה ערוצי סרטים יש בממיר הזה ואף אחד מהם לא מעניין, מה קרה אין להם כבר מה לשדר יותר", כך נזפתי במסך הטלויזיה, מתרץ את נוכחות אחי שהתהלך מהמטבח לכיוון החדר שלו, כשהוא שולח בי מבט תמוהה, "מה קרה לך התחלת לדבר לטלויזיה", שאל, התעלמתי והמשכתי לחפש ערוץ מעניין יותר מהסרטים והתוכניות הבאנליות שאני רגיל לסבול כדי להעביר את הזמן עד ללילה.
בשתיים עשרה אני יודע שתצפצף המכונית של אריק החבר הכי קרוב שלי, רק לו סיפרתי מה ביקשה ממני חברה שלי לעשות לה בתמורה למה שביקשתי, ואת זה אני שומר ביני לבין השטן.
ואז הגעתי לחדשות שוב מצאתי את עצמי יושב על הכורסא מול קריין בעל חזות קרה ופני פוקר שבמרכזם נעוצות עיניים שחודרות לך לתוך הנשמה, "שלושה הרוגים ועשרה פצועים בפיגוע", אפילו לא רציתי לשמוע איפה היה הפיגוע, פשוט העברתי לערוץ אחר, עוד פעם אני רואה את דורותי בוכה לשון על הקטע שהיה לו עם החברה הכי טובה שלה, אני יודע שזה בכלל לא היה הוא - אלא אחיו התאום כי ראיתי את הסרט הזה כבר ארבע פעמים, כי לא היה משהו אחר לראות.
ואז חזרתי לחדשות - שוב אותו קריין, הפעם הוא מדבר על הכלכלה שלנו שמתרסקת, הדולר עולה, הבורסה נופלת, אלפי מובטלים מפגינים בעיירות פיתוח, ועשרות אלפי תאילנדים ופועלים זרים מציפים את הארץ, מתמקמים לנו על הטרקטורים והקומביינים, חורשים לנו את השדות.
שאלתי את מסך הטלויזיה, שוב מתרץ את נוכחות אחי ששקוע במחשב בחדרו, "איפה לעזאזל צביקה ושמוליק עם הכובע טמבל והחאקי שהיו חורשים את השדות בסבבה ומזמזמים שירי ארץ ישראל, קוטפים חורשים עודרים והכל מכל הלב, איפה לעזאזל הם נמצאים עכשיו", "הלכו לפוליטיקה", ענה לי קריין החדשות. שפשפשתי היטב את עיני ונעצתי שוב מבט במסך המרצד, "כן אני מדבר אלייך, מה ששמעת הם הלכו לפוליטיקה, החליפו את החאקי בעניבות, זרקו את הכובע טמבל ושמו סיכה קטנה עם דגל ישראל על דש הבגד, הם הפכו לעסקנים פוליטיים, במקום לעדור לך את השדה שממנו יוצא הלחם שלך - הם מבלבלים לך תשכל, שתשים פתק עם השם שלהם בקלפי בבחירות האלה שאתה אפילו לא לוקח בהם חלק כי לא איכפת לך".
תפסתי את ראשי בשתי ידיי, חשבתי שאני משתגע, ואז עניתי לו, כאילו נסחף איתו לשיחה, "על איזה בחירות אתה מדבר, יש עוד זמן עד הבחירות", הקריין ענה לי "בחירות להסתדרות, למועצת העיר, למועצת המפלגה, למועצת ועד ההורים, לוועד הבית, איפה אתה בכל הבחירות האלה", שאל כשפני הפוקר עדיין במרכז המסך והעיניים שלו עמוק בתוך הגרון החנוק שלי, "מה לי ולבחירות האלה", עניתי "שילכו קיבינימאט גם ככה יש לי מספיק דברים על הראש".
"זה הבעיה", ענה לי "לא איכפת לך, ולא איכפת למשפחה שלך, ולא איכפת לשכן שלך, לא איכפת לכם בכלל מה קורה, העיקר שאני אשב פה מולכם בתוך הקופסא הזו ואבלבל לכם את השכל, מאיפה אתה יודע שהדברים שאני אומר נכונים בכלל, אתה כל הזמן על קו אחד, מהאוטובוס למשרד, מהמשרד לבית ואז למקרר, לטלויזיה ולמיטה, אחר כך אתה מתפלא שתאילנדים חורשים לך את השדה, ושפת האם שלך הפכה למשנית במדינה הזו, נמאס לי כבר מהאדישות שלך – צא מזה".
לפתע הרגשתי דגדוג בכף רגלי "קום כבר!, תפסיק לישון על כריות הנוי החדשות", פקחתי את עיני וראיתי את אימי ניצבת מולי עם פנים זעומות, "לא סתם קניתי את הכריות האלה, הם ליופי תראה מה עשית", היא הרימה את ראשי הכבד וחבטה בכרית כאילו לפרק את השקע שיצרתי במרכזה.
אחרי ששטפתי פנים קלטתי שחלמתי, ואז חזרתי להביט במסך הטלויזיה, ראיתי אותו יושב שם עם החליפה, פני הפוקר והעיניים החודרות, כאילו מקדיש לי מבט מיוחד, "לך לישון מחר יום חדש – יהיה בסדר", הייתי בטוח שהוא שוב דיבר אליי מן המסך, אך היה זה אחי שטפח על גבי ולחש זאת באוזני כאילו כדרך אגב.
