מה אתם מסתכלים עליי ככה? ככה! כמו איזה חבורה של קופים מטומטמים... מה גם אתם רוצים לתחקר אותי- זה העניין? מה אתם רוצים לדעת? מה? מה אני עושה עכשיו? אני מנסה לחשוב- או שגם עם זה יש לכם בעיות? אתם יודעים מה הבעיה? נמאס לי! נמאס לי שאתם דוחפים את האף שלכם לכל דבר- נמאס לי שאתם כל הזמן באים ומדברים "אני זה ואני זה....". די אנשים- תעזבו אותי, תנו לי לגדול בשקט, לבד כמו כל ילדה אחרת... אולי זה הבעיה. אולי אף פעם לא ידעתם מזה, אולי לא היתה לכם ילדות מקסימה. בעצם מי אני שיבוא ויגיד לכם איך לחיות?! זה לא שאתם מנהלים לי את החיים- זאת אומרת כן אבל... לפעמים אני מרגישה אשמה, לא שיכולתי לעשות משהו, לא שהיייתי קיימת אז אבל בכל זאת זה מן תחושת אשמה כזאת. אז זה לא אותם זמנים. הכל שונה, זה לא אותו הדבר. אני לא יודעת מה אתם מרגישים- אולי אני אף פעם לא ידע, אבל אני יודעת שאני- אני לא כמוכם!!! אני אף פעם לא הייתי נותנת לזה להשתלט על החיים של המשפחה שלי- אף פעם לא הייתי נותנת לזה להיכנס לכל כולי. אתם חושבים שלי זה קל- אבל זה לא. זה אפילו קשה לחיות ככה - איתכם! זה לא אותם זמנים!- אתם אמרתם את זה- אני זוכרת.... אמרתם לי שזה קשה לכם ואתם פשוט לא יכולים יותר. אתם יודעים מה- גם לי קשה! קשה לי לשמוע אותכם כל פעם! קשה לי לחשוב שאולי בסוף יקרה משהו! נמאס לי מזה. (שתיקה) אווף!!!! לפעמים בא לי לברוח מהבית- פשוט לקום ולעזוב. לשכוח מכל הדברים האלה שפשוט לוקחים ללב ו.... לחיות. אתם לא תבינו אותי - אי אפשר להבין אותי. אתם עדיין חיים בעולם הזה שלכם- רוצים להנות מהילדות שאף פעם לא הייתה לכם. ואני - אני רק ילדה. בבקשה- תנו לגדול בשקט...