אני זוכר איך הכל התחיל. חזרתי הביתה אחרי שלוש שנות שרות בצבא, ורציתי לצאת לחגוג. הייתי בדרכי לביתו של חברי, אמיר, כאשר ראיתי התקהלות גדולה בצד השני של הרחוב. התקרבתי כדי לראות מה קורה כשפתאום – בום!!! מחבל מתאבד פוצץ את עצמו ממש לידי. הדבר האחרון שאני זוכר זה חתול ענק מזנק אליי מהשמיים, תופס אותי בעורף ונושא אותי איתו לשמיים.
* * * * *
התעוררתי וראיתי שאני נמצא בחדר גדול, יושב על כיסא בתור לקופה. הבטתי בחדר ביתר יסודיות והבחנתי שהקירות עשויים מעננים לבנים, ולא הצלחתי לראות מאיפה הגיע האור. ראיתי שתי דלתות משני צידי הקופה, על אחת היה כתוב בגדול Hell, ועל השנייה היה גדול Heven.
פתאום ניגשה אליי דמות מוזרה בבגדים לבנים. לא יכולתי לראות את פניה, בגלל שבקע מתחת לברדסה אור מסנוור. "אתה," הוא אמר והצביע עליי, "אתה אורח מיוחד, בואי איתי. מחכים לך." לפני שיצאנו מהחדר עצרתי את הדמות. "יש לכם טעות. לא ככה כותבים Heven." הדמות הביטה בי בהפתעה (עד כמה שיכולתי להסיק בלי לראות את פניה). "אז איך כותבים?" שאלה אותי. "כותבים את זה H-e-a-v-e-n." אייתי לה. הדמות הכניסה את ידה מתחת לברדס והוציאה משקפי שמש.
האור המסנוור נעלם, והבנתי שהמשקפיים החזירו אור וגרמו לסנוור. עכשיו גם יכולתי לראות את פניה. היה לה עור כחול, עיניים כחולות, שפם כחול ושיניים כחולות. "אתה בטוח?" שאלה אותי הדמות, ופניה הביעו דאגה. "כן." עניתי בהחלטיות. בנושא זה הייתי בטוח, כי עשיתי בגרות חמש יחידות באנגלית. הדמות נראתה נבוכה, אבל במהרה התחלפה הבעתה בהבעת החלטיות. המדריך שלי הסתובב אל הדלת הנידונה והחל לשיר:
שלוש טבעות למלכי בני לילית במרומם,
שבע לנסיכי גמדים בטירות אבן צל,
תשע לבני תמותה, ילידי אדם,
אחת לשר אופל על כיסאו האפל,
בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם.
טבעת אחת למשול בם ולאתרם,
טבעת אחת למשוך בם ולקשרם,
בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם.
האותיות שעל הדלת התחילו לזהור. פתאום התערפלה הדלת והפכה ללא מוחשית. ואז... הדלת חזרה על המילה המתוקנת Heaven. חברי החדש חייך בשביעות רצון והחזיר את המשקפיים לעיניו.
אני לעומת זאת, הייתי המום, וחברי היה צריך למשוך אותי ולטלטל אותי עד שחזרתי לעצמי. המשכנו ללכת ויצאנו דרך הקיר. הלכנו במסדרון ארוך ומתפתל, ואני שאלתי: "איך עשית את זה? ולמה שרת את השיר מ'שר הטבעות'?" והוא ענה לי: "אתה מבין, לכל מי שעובד פה יש 'שיר כוח' משלו. אני תמיד אהבתי את הספר הזה על כדור הארץ, אז כשהצטרפתי לפה, בחרתי בשיר הזה." "ובגלל זה אתה גם נראה ככה? כמו נזגול רק לבן?" שאלתי. "כן" הוא ענה בשמחה על שזיהיתי למי הוא דומה. "אבל למה אתה לבן? וחוץ מזה, קודם אמרת 'כל מי שעובד פה'. אבל מה זה בכלל המקום הזה, ולאן אתה לוקח אותי?" לרגע היה המדריך שלי מבולבל מכל השאלות שלי, אבל אז ענה: "בוא נתחיל מההתחלה. החדר שהיית בו קודם היה שלב הביניים בין גן-עדן לבין הגהנום. משם שולחים אותך, אחרי שאתה ממלא שאלון, לגן-עדן או לגהנום, לפי תשובותייך. אני שליח של הבורא , שיושב בגן-עדן, ולכן אני חייב ללבוש לבן. אז עשיתי מעצמי נזגול של כוחות הטוב, אני לוקח אותך להוד מעלתו הבורא (אלוהים)!" את ה'אלוהים' הוא אמר בלחש. "לעולם אל תגיד פה את המילה הזאת! הבורא שונא את השם הזה, כי זה עיוות של שם החיבה שלו: אלוקים."
פתאום הגענו לדלת גדולה שהיה כתוב עליה בגדול ובאותיות זוהרות: "דבר חבר והכנס". בדיוק רציתי להגיד "חבר" כשהדלת נפתחה, ורוח פרצים יצאה ממנו. ידידי הנזגול נתן לי מעיל עבה, ואמר לי ללבוש אותו. לבשתי את המעיל ונכנסנו. בפנים היה נורא קר. ירדו שלג וברד, וגשם באותו הזמן. אבל למזלנו הרוח נפסקה ברגע שנכנסנו. התקרבנו אל שורת עצי אשוח ועברנו אותה. מאחוריה ראיתי כיסא גדול ולידו ספסל גדול. שניהם היו מרופדים בקטיפה לבנה. על הכיסא ישבה זקנה קטנה, לבושה באדרת לבנה גדולה. על הספסל שכב החתול שראיתי לפני שמתי. כשראה אותי החתול, זינק מהספסל שלו, התקרב אליי, וחיכך את ראשו ברגלי. מצידי הכיסא והספסל היו שתי דלתות. על אחת היה כתוב בגדול "ילדים", ועל השנייה היה כתוב "מבוגרים".
הבורא הסתכלה עליי בציפייה, כאילו ציפתה שאגיד משהו. וכשלא אמרתי כלום, שאלה: "נו, מה אתה חושב?" ואני עניתי "טוב, לא ציפיתי לגלות שהבורא שלי הוא אישה זקנה. אבל זה לא רע." "אה... ודרך אגב, הדלת שלך לא בסדר." הוספתי. "מה לא בסדר בה?" הבורא נראתה מודאגת. "זה לא חמור. כתוב 'דבר חבר והכנס' אבל הדלת נפתחת בלי שיגידו 'חבר'." הסברתי. אבל זה לא סיפק את הבורא, ובזמן שהיא חוסמת גוש ברד גדול שכמעט פגע בראשה, שאלה "נו, וזה רע?", "כן" עניתי "לפי הספר 'שר הטבעות' צריך להגיד 'חבר' כדי שהדלת תיפתח." הבורא עדין נראתה ספקנית, ואז, פתאום שלחה יד, ושלפה מתחת לכרית שעליה ישבה עותק זוהר של 'שר הטבעות'. היא אמרה "יונתן" והספר נפתח. הבורא החלה לקרוא "מצאתי... גיחוך... מילון... בלה בלה בלה..." הבורא סגרה את הספר בטריקה "אתה צודק" הודתה במבוכה, "באמת גנדלף אומר 'חבר' כדי שהדלתות יפתחו." "אתקן זאת מיד!", הבורא קמה, הניפה את ידיה והחלה לשיר את "שיר הכוח" שלה:
יונתן הקטן!
רץ בבוקר אל הגן! (נשמע קול חריקת צירים מכיוון הדלת)
הוא טיפס על העץ!
אפרוחים חיפש! (קול החריקה התחזק)
אוי ואבוי לו לשובב!
חור גדול במכנסיו! (קולה של הבורא התחזק והפך להיות אדיר!)
מן העץ התגלגל!
ועונשו קיבל!!!
הכל נדם. הבורא התישבה על הכיסא שלה ואמרה בקול שלו "תוקן".
כמה דקות עמדנו בשתיקה, ואז אמרה הבורא "אתה יכול ללכת עכשיו. אתה שייך 'לילדים'." "מה?!" שאלתי בהפתעה "אבל אני כבר בן עשרים-ואחד!" "לא" החזירה לי הבורא "הייתה אמור לחגוג יום-הולדת עשרים-ואחד עוד חודשיים!" "עכשיו לך. ותזכור שאתה פה בזכות יוצילסקוסצ'ברסמנסקיטוז' החתול שלי אז תגיד תודה! אם הוא לא היה מחבב אותך יכול להיות שהיית נשלח לגהנום."
"בעצם, אתה יודע מה, הנה הסבר: אם אתה מעל גיל 21 אתה הולך לדלת של המבוגרים, אבל אם אתה בן -21 (עשרים ואחד מינוס) אתה הולך לדלת של הילדים. בגן-עדן לא מתבגרים כך שלעולם לא תגיע לגיל עשרים-ואחד, ובגלל זה אתה נחשב לילד!" עדין לא זזתי ממקומי. הבורא נאנחה "איזה נודניק!" גוש ברד בגודל של כדורגל נפל לי על הראש והתעלפתי.
כשהתעוררתי ראיתי שאני נמצא בחדר הילדים החורפי. הרגשתי שמשהו קר נוגע ברגלי. הסתכלתי וראיתי את החתול של הבורא, יוצילסקוסצ'ברסמנסקיטוז', מתחכך ברגלי בחיבה.
סוף
גוני שנל
-
למדתי שנה אחת כתיבה.
אני אוהב לכתוב נונסנס ודברים מוזרים.
אני לא כותב כל כך הרבה אבל אני מקווה לכתוב יותר.
יש לי קצת שגיאות כתיב אבל אני אתמודד.
תגובות