בדיוק שנה לפני יום הולדתי ה-12 התחילו לתכנן את חגיגת בת-המצווה שלי. מזה חמש שנים שאנו מתגוררים במושב החדש, לאחר שעברנו אליו מהכפר הערבי הנטוש. קק"ל בנתה שורת בתים קטנים בהשקעה מינימאלית על גבעה נאה. הכביש התפתל בחינניות, התפצל כזרועות תמנון מראש הגבעה אל מורדותיה, ושורות בתים תואמים כמחרוזות פנינים זהרו לנוכח השמש בוקר-בוקר. שם המושב הזכיר בצליליו את שם הכפר הערבי השכן, אך היה לקוח מהמקורות, כלומר מהתנ'ך. ביום חנוכת המושב הופיעו נציגי הסוכנות ביחד עם נציגי קק"ל, ואנו, תלמידי ביה"ס המוכשרים הופענו בשיר, דקלום וריקוד לפני האורחים הנכבדים, על במה גבוהה שהיתה המסד של בית מס' 1. וכל תושבי המושב המאושרים שהיו על טהרת העדה הבולגרית הגיעו לבושים חגיגית. אני הופעתי בדמות הרקפת בשיר על בת-שבע הקוטפת רקפת נחמדת מאד ונהניתי להיות באור הזרקורים ולנשום אויר פסגות כמו שחקנית. אבי האמן הכין לי עלי-כותרת מקרטון שהיו העתק מדויק של הטבע, אותן חבשתי לראשי, בהופעתי קצרתי הצלחה מרובה והחיילים שאבטחו את הארוע הבטיחו שיחפשו אותי בעוד עשר שנים. כך עברו השנים בילדות מאושרת באוירה ישראלית, כשאנו, הילדים, מתביישים מעט בהורינו שאינם שולטים עדיין בעברית. קרובי משפחתנו הרבים התגוררו בכל רחבי הארץ. מחיפה ועד יפו, מבית-שערים עד אשדוד. מכונית פרטית עדיין לא היתה נחלת הכלל, והאורחים המעטים עד אז הגיעו בתחבורה הציבורית לראות מהו מושב. חגיגת הבת-מצוה היתה עבור הורי הזדמנות נפלאה להזמין את כל קרוביהם ומכריהם בארץ לחגיגה שאותה לא ישכחו לעולם. וגם הגורל רצה שכך יהיה. מבעוד מועד הוזמנה קונדיטורית הונגריה שמומחיותה היתה אפיית עוגות קצפת גבוהות ומהממות ביופיין. היא השתמשה לשם כך בעשרות ביצים ש"הולאמו" לצורך הארוע. אחריה הופיעה טבחית שהכינה מיני אטריות בית מביצים וקמח. הבצק המרודד דק דק ניתלה על סדינים לבנים בכל רחבי הבית ואח'כ נקצצו סדיני הבצק בסכין חד לאיטריות דקות, והוכנסו לתנור לאפיה. גולת הכותרת היו עשרת האווזים המפוטמים שאמי גידלה בכוונה רבה מאז שבקעו מהביצה, וציפו לגדול בכדי למלאם בכל טוב, להכניסם לתנור כשהם מצופים ברוטב מיוחד ולהגישם שלמים אל השולחן ולזכות בזכותם בתהילת-עולם. בכל המולת ההכנות, הסתובבו בביתנו עשרות אנשים שפעלו בתיאום תחת שרביטה הרם של אמי. שרשרות של נורות צבעוניות נתלו בין עצי החצר. שולחנות וכסאות למכביר הובאו מבתי השכנים. את אחי הקטן, בן ה-חמש הפקידו אצל חברים לבל יפריע ורק אני פיתחתי יום לפני החגיגה חום אימים שלא רצה לרדת למרות כל הניסיונות שנעשו בתרופות סבתא ואספירינים. ערב החגיגה התנפחו פני והתבררה סיבת החום. היתה לי חזרת!!! אבל מי מתחשב בילדה עם חזרת הנראית כמו חזרזירה ומרגישה כמו סמרטוט סחוט? האורחים החלו להגיע ושמחת הפגישה היתה רבה. המון בני דודים רחוקים וקרובים, המון מתנות יפות: שעון-יד, ספרי זכרונות מצוירים, אנציקלופדיות ותנ'ך מצויר של הצייר דורה ועוד ועוד. לבושה בשמלת מלמלה תכולה שתפרה אמי בכישרונה הרב, עם "תחתית" עשויה בד מעומלן וקשיח ש"העמיד" את החצאית כמעט במאוזן לרצפה, נעלי לכה שחורות וסרט תכלת על שערי השחור, החלק והארוך, הסתובבתי מרחפת בין האורחים ומעת לעת נמנמתי על כל מיטה מזדמנת הוזה מרוב חום. כולם נראו בעיני מטושטשים ודבריהם יוצאים מפיהם באיטיות מסוייטת. איכשהו אפילו הצלחתי להקריא מהדף את "הדרשה". (תודה להורי שהביאוני עד הלום, ותודה לכם אורחים נכבדים …) בקבוקי השתיה החריפה נפתחו, הסלטים והאפריטיפים החלו לצאת מן המטבח אל השולחנות… והגיע הזמן לזרוק את הפצצה הקולינארית! מובן מאליו שלא היה ברשותנו מקרר ענק שיכול להכיל עשרה אווזים צלויים וממולאים, לכן סיכמו מבעוד מועד עם האחראי על המחלבה במושב שיכין מקום מתאים לאיכסון המפוטמים הממולאים במקרר החשמלי היחיד בכפר. אותו אוגוסט לא היה דומה לחודשי אוגוסט קודמים. זה היה שרב מארץ השרבים. כלבים וחתולים מתו מיובש, ובני אדם החזיקו מעמד בזכות המים הקרים ששטפו את גופם המהביל. בערב המסיבה, טרקטור עם פלטפורמה נשלח אחר כבוד אל המחלבה שניצבה במרכז המושב וכל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לבוא האווזים המפורסמים. ואמנם הם הגיעו, מגרים במראם אך נודפים ריח מוזר. אמי לא רצתה להאמין בכך והגישה את המגשים לשולחנות. ברגע שסכין ראשונה ננעצה בגוף הציפור הנפוח, פרץ סרחון אימים מתוכה והאורחים סתמו את אפם ונרתעו באימה. אמי חשבה להתעלף, מהצטברות העייפות ומהאכזבה הנוראה מן המעמד הנורא. במחשבה שניה חשבה להרוג את האחראי על המחלבה, ולבסוף התיישבה על כיסא ופרצה בבכי. כל האורחים ניחמו אותה והבטיחו לה שהם בכלל שונאים לאכול אווזים צלויים מפוטמים ממולאים בכל טוב!!! והיא האמינה להם ופרצה במחול הורה סוער עם הקונדיטורית והאופה. ,