טעמם העז של הדומים
טעמם העז של הדומים החזיר אותי באחת לילדות. אלף זיכרונות הציפו את ראשי בעוד אני נסחבת במעלה הגבעה בצוהרי יום חם ולוהט, בתחילת דצמבר, ממקום עבודתי כמנהלת מעון לתינוקות אל ביתי בשכונת הוילות.
היום, ממרומי שישים שנותיי, דודו, בעלי זה ארבעים שנה ואני, מכנים את הילדים שהיו אז בכינוי "כלבי-בר" וזה למה? כי חיינו מחוץ לבית רוב שעות היממה, מהסיבה שהורינו היו עסוקים מעל לראשם בדאגות פרנסה אמיתיות.
יתכן שהרעב שהציק לנו משכנו אל שיחי הדומים שןפעי הפרי, אל עצי האגסים הננסיים שצמחו בקצוות מגרשים, אל עצי התאנה שפריים היה מתוק ועסיסי ואפילו אני, בת יחידה בין מספר בנים, סרטתי את ברכי עד זוב דם, בטיפוסי לצמרות דקלים גבוהי-קומה לקטוף ולו רק אחד! תמר בוסר אדום, בעל טעם גן-עדן.
אי-אז, בשנות החמישים המאוחרות, התגוררנו במושב עולים נחשל, אי-שם בשפלת החוף. בת-דודתי, קלרי, [למד בסגול], היתה בוגרת ממני בשלש שנים. אני נראיתי ככפיס עץ בעל זרועות דקיקות וארוכות. אמנם כולם הללו את עיני האפורות הגדולות, אך קלרי היתה כבר "בעניינים".
בלילות, מכורבלות בשמיכה ישנה, עם הכלב וג'קי השכן בן העשר, ניסתה קלרי לענייני בסוגיות שבינו לבינה, אך דבריה נפלו על אוזן אטומה. לא הבנו כלום ולא שלא ניסינו…
יתכן שקלרי פשוט התבגרה לפני זמנה, כי בדיעבד נודע לי מקרעי משפטים ששמעתי את אמי מספרת לאבי, שאבא של קלרי, הנשוי לאחותה של אמי, מסתובב בבתי קפה מפוקפקים בעיר התחתית, ומבזבז כספים על בחורות צעירות.
בצהרי-יום חם ולוהט, באוגוסט, בחופש הגדול, הסתובבנו כדרכנו בחוץ בחיפושים למשהו. אפילו היום איני יכולה להעלות בדעתי שום דבר שכדאי לצאת עבורו בחום של ארבעים מעלות אל מחוץ לבית.
יתכן שהבית הממוזג מגן עלינו מהסכנות האורבות בחוץ, כיום, כמובן.
יחפות וכמעט מעורטלות, מצאנו עצמנו בשדה הנטוע עצי תאנה מטופחים ומניבי פרות שגודלו למכירה,
תאנים סגולות, ענקיות, מתפקעות מעסיסיות מתוקה.
שדה זה היה שייך למשפחה ערבית מלוד, ששלטה על מחצית העיר בדרכיה שלה ולה עשרה בנים גברתנים משופמים שהפחידו אותי במראם למרות שעדין לא ידענו שצריך לפחד מהם.
הבן הצעיר היה אחמד. כבן שש-עשרה בעל עיניים בוערות בשחור, חתימת שפם דליל ושיניים די רקובות.
בעודנו זוללות מלוא פינו דבש טהור, הפתיע אותנו אחמד בקרבה מוגזמת ומאיימת.
הכרתי אותו מביקוריו בביתנו עם אביו או אחד מאחיו, כאשר אסף זבל עופות לזיבול שדותיו ולכן לא נבהלתי מקפיצתו הפתאומית מולנו. "מה אתם גונבים תאנים של אבא שלי?" התפרץ מולנו.
עיניו היו תקועות בחולצת הטריקו של קלרי ואני הייתי שוות נפש לגמרי.
שיח הדומים בדרך לביתי היה עמוס בפרותיו הקטנטנים, ירוקים , צהובים וצבעי ביניים. הטעימים ביותר הם החומים. אך צריך מאד להיזהר מהמתולעים.
מה קרה לילדים של היום? הייתכן שאינם מכירים את הדומים? מדוע השיח כורע מנטל הפרי, בשביל גלוי לעיני כל? דודו בעלי אומר שהילדים כבר לא יודעים טעמו של רעב.
תגובות