תועה בתוך מבוך אינסופי מגיעה אל פינות אפילות אל יאוש תהומי עטופה בענן שחור, סמיך וכבד וכולם מדברים על האור, שמגיע בסוף 11 וחצי שנות יאוש, ואיפה האור שלי? ולמה אני לא מוצאת אותו? רגל אחת בחוץ-זה נכון אבל מה היא עושה בחוץ? אולי שלכן-חופשיה וצוננת, שלי, דורכת בתוך קבר. שהותי פה בתוך האפור- רושמת את מצבתי יום יום, יום יום, חורטת את המילים, בבזבוז הכוחות על הכלום ואולי- עוד יהיה שמח? ואולי- זה גם יהיה אמיתי? ואולי החיוך של האושר יגיע ממקורות-נשמתי. אולי החיוך יהיה הטבעי, כמו הדמעות שזולגות לי עכשיו, אולי אני אוכל להמריא למעלה לאבד את עצמי שם אל-על. ואולי עוד אמצא את עצמי, ואוהב גם את מה שאמצא ואולי אני לא אפחד לטעות כי אני אדע מהן התגובות שיגיעו ואולי אנשים, יתנו לי גם חום, ויסכימו לקבל את מגרעותי אולי עוד יבינו איך זה לחיות בצל של הפרפקציוניסט, אולי עוד יסכימו לקבל, שכדי ללמוד, צריך להכשל הפחד מכם, מהאכזבה שלכם, גורם לי לנבול מבפנים הפחד שאולי עוד יתגלה שטעיתי ולא אוכל לפנות אליכם, כי אתם, אמרתם לי לא לעשות כך. משאיר אותי כל-כך בודדה. וכואב.