... באותם רגעים שמניה ראתה אותי, ולאחר שחבשה לי את הכתף, חיבקה אותי מניה ונישקה אותי על הלחיים, הרגשתי כאילו אלוהים מחבק אותי ומרגיע, לא אכפת היה למניה שהלחיים שלי רטובות כלכך מדמעות " אני לא אוכל יותר לקרוא לאף אחד בעולם אמא? !, אבא?.!.."חשבתי לעצמי, איך אפשר לחיות ככה? ואיפה ציפורה ואיפה פנינה? ואיפה?... יותר כבר לא היה לי כח לחשוב, רק שמעתי כמו מבעד לעננים שמניה אומרת לי " אל תדאגי, לאן שנלך תהיי איתנו". השעות עברו, השקט והפחד מסביב היה נורא, את הנעלים שלי לא מצאתי, כנראה שנפלו לי תוך כדי ריצה, צריך להספיק להגיע לנהר, והוא בכלל רחוק אחרי היער. חשבתי לעצמי שאולי זה היער שתמיד אמא היתה מספרת לנו הילדים, את הסיפור העממי על הילדים שהלכו לקטוף דובדבנים והדובי הטוב החזיר אותם הביתה לאחר שאיבדו את הדרך.... המסקנה היתה ש"אסור ללכת לבד בלי רשות של אמא"...אז מה, עכשיו אני ביער לבד, כל כך לבד! מה עושים? ומה נעשה בנהר שפעם לקחתי את פנינה איתי לבד וכמעט טבענו, כי הסירה התהפכה לנו?, אני כמעט משתגעת ממחשבות ודאגות, אבל פתאום אומרים לנו שצריך ללכת לישון מאחורי הגבעה, שלא יתפסו אותנו ולפנות בבוקר נצא כולם לחצות את הנהר. אבל.. פתאום הגיע הבחור הגדול ההוא, אני לא זוכרת איך קוראים לו, ואמר לי, " את תשני כאן", נשארתי במקום מפוחדת ומבוהלת ולא עצמתי עין. ובאמת לפנות בוקר, עוד הכל היה די חשוך, ראיתי שהוא מעיר את כולם ומזרז אותם ליציאה. כשקמתי וניסיתי לצעוק " הי, חכו, גם אני פה" , הוא ניגש אלי, נתן לי מכה בכתף הפצועה עם כת הרובה שלו ואמר" את תישארי פה, כדי לא לעקב את כולם"...