אבא לא הסכים לקנות לי תוכי. הוא אמר שהוא עושה הרבה רעש, ונקשרים אליו, ובסוף הוא מת כי שוכחים להאכיל אותו, ואז אני אהיה עצוב. למה שלא נקנה מה שכולם קונים? דגים, או אפילו אוגר?

אמא מאוד אוהבת דגים, הם שקטים, לא מרעישים, ואפילו מתאימים לצבע של הריהוט בסלון שקנינו שנה שעברה, כשהחלפנו את הסלון של לפני שנתיים. היא אמרה שתמיד חלמה שיהיו לה דגים. אפילו אוגר זה בסדר, כי הוא לא מרעיש כל הזמן, וגם יש לו פרווה חמודה כזאת, כמו של "דובי דב" שהולכים איתו לישון.

חוץ מזה, הוא אמר שמגע מאוד חשוב לילד כמוני ושאני מאוד אהנה ללטף אוגרים, וליצור איתם קשר. וזה הקשר שאני צריך לבנות עכשיו.

אבל אני רציתי תוכי שיהיה רק שלי. כי עם תוכי אפשר לדבר, והוא גם יכול לענות לך כמו המשחקים, שמדברים רק עם מי שהם שייכים לו. אבא תמיד אמר לי שתוכים לא עונים באמת, הם רק אומרים את מה שאתה אמרת להם, וזה לא נקרא לדבר.

למחרת אבא הביא לי דגים, בתוך אקווריום נוצץ שמתוכו רואים אפילו את העיניים שלך, כמו במראה. שאלתי את אמא אם מראה זה כמו תוכי שחוזר על מה שאמרת, אבל אבא אמר שזה לא קשור, כי תוכי זה דיבורים, ומראה זה בכלל תופעה פיסיקלית של אור שנשבר. הוא גם אמר שלא נורא שבדגים אין מגע, כי הם שקטים, אז אפשר אפילו לשים אותם בסלון, ושיהיו של כולם, כדי שלא ישכחו להאכיל אותם בטעות.

אני קורא לדג הכחול שאבא קנה לי אביגדור. על שמו של הדוד של אבא עם השיגעון הגדול. כל יום אני יושב עם אביגדור ליד הספה בסלון, ומפטפט איתו. שאלתי אותו מה שלומו, ואיך עם הילדים שלו, ואם הוא אבא, או אולי הוא בכלל אמא, ועוד כל מיני שאלות שמאוד חשובות לו.

אביגדור מסתכל עלי בעיניים גדולות ובורקות והעיניים שלי מנצנצות לו בחזרה, כאילו העיניים שלי היו אקווריום מלא מים מלוחים, שמזכירים לאביגדור את הים. רציתי לספר לאביגדור על התוכי שיהיה רק שלי, אבל פחדתי שהוא ייפגע. אז היה לי נח פשוט לענות לו עם שתיקות, ולא לדבר אליו כאילו הוא תוכי, וככה לא דיברנו על זה, אני שתקתי לו שהוא רוצה להיות תוכי, והוא ענה לי בלי להגיד, וזה היה נח לשנינו.

יום אחד למדנו בכיתה מילה חדשה - "תוגה". המורה אמרה שתוגה היא מילה "לירית". וזה אומר שהיא אמורה להזכיר לך כל מיני דברים ולהתנגן אצלך מבפנים. לכן תוגה זה "עצב לירי" שזה כמו עצב, רק יותר עמוק ועם קצת כחול, ושננסה לדמיין את זה.

חשבתי - איך עצב יכול להיות כחול? מה? כמו אביגדור? ואז נזכרתי שאביגדור תמיד עצוב למרות שהוא גם נוצץ. ושכשאני מסתכל לו בעיניים גם אני עצוב, כי זה מה שהוא אומר לי, כי הוא מזכיר לי את התוכי שלא יכול לדבר, אלא רק לענות, וגם אני קצת כמו אקווריום שהוא תופעה פיסיקלית של אור שנשבר.

שאלתי את המורה אם זאת הכוונה ב"לירית", והיא ענתה שכן, וקצת צחקה. נזכרתי בשיעור תורה מהבוקר שבו היא הסבירה למה אלוקים כעס ששרה צחקה, כי זה קצת הראה לו שהיא לא מאמינה, ואולי אפילו ויתרה. לא נפגעתי ממנה שהיא צחקה, אבל כאב לי שהיא לא מבינה את אביגדור, שרוצה להיות תוכי, למרות שהוא שותק כמו דג. ואולי היא בכלל צחקה בגלל שאביגדור זה שם מיוחד כזה, שלא כולם מבינים למה נותנים אותו, ולכן צוחקים.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאביגדור על המורה, הוא לא ענה לי, רק שתק עם העיניים הגדולות שלו. אבל הרגשתי שהפעם באמת יש לו גם תוגה בעיניים, ומשהו בו מת, למרות שאמא תמיד מאכילה אותו בזמן, כי הוא לא מאמין יותר שהוא יהיה יום אחד תוכי.

אחר כך אבא בא, כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה מחזיק מצלמה כדי לצלם אותי ואת אביגדור (למרות שאבא קורא לו סתם ה"דג"). הוא אמר לאמא - "את רואה? אמרתי לך שאנחנו צריכים לקנות לו דג. ככה הוא יהיה שמח, ובכלל, זה מאוד חינוכי שילד ידע שלא תמיד הוא מקבל את הכל. אני רוצה לצלם אותם ביחד כדי להנציח את הרגע".