את מתעוררת. אור עמום מסנוור אותך דרך חורים בוילון. את מביטה בחזה העירום ששוכב לידך, ופתאום מבינה ששלך הוא, זו את. תולשת קילוף עדין, ועוד אחד, ולא מבינה למה את ממשיכה להתקלף, אחרי זמן כה רב בו עטית לגופך קילוף אחר קילוף, רודפת אחרי אנשים שהשילו מעצמם קילופים בצידי הכביש, כצל. את הקילוף הראשון נתנה לך אמא, שחיבקה ולחשה באוזנך דברים איומים, על כל מה שאת, ומה שאת לא. שקרים. עכשיו אמא כבר לא עוטפת אותך קמטים- קמטים. והיא לא משקרת באותן מילים איומות. היא מנסה להפשיט אותך, לקרוע מעלייך את הקליפה. את מפנה את ראשך אל פינת החדר החשוכה. את נערמת שם, גזרים ואבק שהתקלפו ממך. ערימות- ערימות שלך, נצנוצים המאיימים לשכוח, גוונים של שמיים ושל חול, עשב שוטה, עור חרוך. אהבה עצמית נוטפת שנאה. את מתיישבת לרגלי הערימה ומתחילה לחבר אותה, קילוף אחר קילוף, לקליפה העבה, המתפוררת שלך. קמה כדי להביט בעצמך, וכל הקילופים נושרים. למה, את שואלת, למה אתם לא נשארים? 2.4.2003