את מתעוררת. אור דמדומים נשפך על קפלי שמלתך, ליטוף עדין מרפרף על רגלייך העירומות. משלה עצמך ברגשות אמיתיים, קליפות שבורות לרגליי המיטה. אך אלה לא קילופייך, כי בשלך את עוד עטופה. מתרוממת אל עבר קילופי אור אחרונים שנשברים דרך תריסים חצי-מוגפים. רצית לישון עד מחר, או לנצח. נצח שמתקלף ממך אט- אט, ומותיר אותך חשופה לשמש היוקדת על גוף חולה. מכריחה רגלייך היחפות לעמוד על הרצפה הקרה. מנערת ממך את כל הקילופים, נותנת להם להתפזר על הרצפה. היא כל כך צבעונית כשהיא מכוסה בקילופים שלך. קילופים של אהבה, קילופים של בדידות, קילופים של מוות ושל חיים. צחוק, כאב, חיוכים בודדים, סבל, טירוף, שמחה, ערפול, כניעה, דמעות, הנאה, שנאה עצמית. הרצפה צבועה בך. את בוחנת את עצמך כמו מחוץ לגופך- הקליפה שלך כבר דקיקה, אפשר לקלף אותה בנשיפה, או בקילוח אחד, דקיק, של מים קרים. אך את מעדיפה להשאירה במקומה, וכמעט בוכה על כך שאולי בפעם הבאה שתתעוררי כבר לא יישארו לך קילופים להשיר. אולי תוכלי להרגיש סוף- סוף. או אולי תבכי ממבוכה על מערומייך. אולי מישהו ילטף אותך, ואולי תוכלי להרגיש, ואולי השערות הקטנות על היד שלך יסמרו. אולי יהיה לך טוב. אבל זה בכל זאת כואב.
31.3.2003
אליס וייר
-
www.stage.co.il/a/alicewire
"The more sensitive you are, the more likely you are to be brutalised, develop scabs, never evolve. Never allow yourself to feel anything, because you always feel too much"
Marlon Brando
תגובות