הפעם הראשונה שלי עורו היה כה רך. מגעו היה כשל משי. ליטפתי אותו לאט לאט, מנסה לחוש בקצות אצבעותי את הרוך. הבטתי בגופו השרוע ליד גופי, מתפעלת משלמותו. שערו חלק, שחור, קצותיו מסתלסלים בסלסול עדין, כמעט בלתי נראה לעין. עיניו הכהות, סגורות קמעה, מביטות – לא מביטות בי. מה הוא רואה? שאלתי את עצמי ללא קול. כתפיו חלקות, מעוגלות, יוצרות מבנה רבוע לגופו. בהמשכן ידיו, שנחו לצד גופו. ידיים שבקצותיהן אצבעות ארוכות ועדינות כשל נגן פסנתר, אך בו זמנית משדרות חוזקה. ידיים שתדענה רוך אך גם נחישות. גבו היה מופנה אל הקיר, וכשליטפתי אותו יכולתי לחוש את עצמות חוט השידרה בולטות מעט בשל צורת השכיבה המעוגלת. רגליו כפופות מעט, גם הן ארוכות ומעוצבות היטב. רגליים שירוצו למרחקים ארוכים, חשבתי בליבי. "רק שלא ירוץ מהר מידי ממני" מלמלתי לעצמי. שכבתי לידו, מחבקת אותו ומצמידה אלי קרוב. רציתי להרגיש את החום הזורם ממנו אלי, ולהזרים את כל אהבתי אליו, לכל איבר ואיבר בגופו הנפלא. מידי פעם פקח עיניו והביט בי, דימיתי כי צל צילו של חיוך חולף על שפתיו ונעלם. כמה רוגעת היתה השעה הקסומה הזו! אני זוכרת את העץ שניבט בחלון החדר, ענפיו כמעט עירומים מעלים. זמן שלכת. השמש נטתה לשקוע, שעת בין-ערביים. העולם עוצר נשימתו למראה היופי שבחוץ והיופי שבתוך החדר, העוטף אותנו בשלוותו. רציתי שהרגע הזה יימשך לעולם. זו היתה הפעם הראשונה שבני בכורי שכב לידי, רגוע אחרי ההנקה הראשונה, סמוך לשעת לידתו. הבטתי ביצירתי המושלמת. לא האמנתי למראה עיני והייתי מאושרת.